לא מזמן שוחחתי עם בחורה שסיפרה לי שהוריה מאוד חמים ואוהבים, אבל היא תמיד ידעה, וגם קיבלה את העובדה, שאחיה הוא הבן המועדף במשפחה. אף יותר מכך, היא גם אמרה שהיא יודעת מדוע זה כך. לא משנה מה היתה הסיבה, לא מעט אנשים, הורים וילדים בוגרים, לא אוהבים לדון באופן גלוי בנושא הזה ומעדיפים לא להתמודד איתו. אבל אם נפסיק להדחיק את זה לרגע, נראה שזאת תופעה שקיימת בקרב המון משפחות.
גם אמא שלי אהבה את אחותי יותר. אז מה?
אני פוגשת כל הזמן אנשים שסובלים מהתחושות הקשות האלו משני צידי המתרס: מן הצד האחד, הורים שמסבירים לי, בצורה מאוד עדינה כמובן, שיש להם ילד שהם מעדיפים יותר והם רוצים להבין מדוע זה כך; ומהצד השני, ילדים, שכל חייהם הרגישו שהם היו פחות אהובים על ידי הוריהם.
עכשיו אני שואלת אתכם: האם באמת אנחנו יכולים לקבל את זה שההורים שלנו אוהבים את אחינו יותר מאיתנו? ונניח שכן, האם זה השפיע עלינו במהלך חיינו, על בניית הדימוי וההערכה עצמית שלנו?
ובהנחה שילד מועדף זוהי אכן תופעה שקיימת בהרבה משפחות, על מה זה מעיד? האם על הורות לא טובה? או על ילדים לא מוצלחים?
אני עצמי הייתי ילדה כזו. בת שנייה, שהגיחה לעולם אחרי בת בכורה, ולאורך שנות התבגרותי תמיד האמנתי שאמא שלי אהבה את אחותי יותר ממני. האמנם? אם איש מקצוע היה מדבר עם אמי לפני עשרים שנים, היא לבטח היתה נשבעת שהיא אוהבת את שתינו בדיוק אותו הדבר. אם היה לוחץ עליה ממש, היא היתה מסבירה, בבושת פנים בוודאי, שזה לא שהיא אהבה אותי פחות, אלא רק שאני הקשיתי עליה מאוד ואילו אחותי עזרה לה מאוד. אם איש המקצוע היה ממש ממש לוחץ עליה, היא גם היתה מודה שזה פשוט מאוד מורכב. ברור שהיא אהבה את שתינו מאוד, אבל בגלל שגם היו לה בעיות בזוגיות ואבי היה יותר קשור אליי, אז היא השתמשה ב״כלי״ הזה, של העדפת ילד אחד יותר, כדי לחזק את הצד שלה במערכה הזוגית.
מדוע אני משתפת אתכם בפרטים האלו? כי הבלבול הזה קיים בהרבה בתים. אנחנו לא באמת מבינים את הסיבות שבגללם אנחנו חושבים שאנחנו מעדיפים ילד אחד, אבל האמת היא שזה הרבה פעמים בכלל לא קשור לילד. ובטח לא לאהבת הילד. במרבית המקרים, אם לא בכולם, יימצא קשר לאהבה עצמית. למקום האישי שבו ההורה עצמו נמצא. ליכולת הקבלה שלו, לשלמות הנפשית שלו ולקשר הזוגי שבין ההורים.
תפסיקו להאשים את עצמכם
בגישה שלי, כשאנחנו שלמים עם עצמנו, אין סיבה שלא נוכל לאהוב ולקבל כל אדם. בוודאי אם הוא הילד שלנו. אפילו אם הילד הזה מאתגר אותנו, עושה לנו בעיות, מזכיר לנו את הגרוש שאנחנו מעדיפים לשנוא, או מוציא אותנו מדעתנו כי הוא כל כך ״אחר״. אפילו אם נדמה לנו שבהשוואה לאחיו הוא פחות מוצלח, והרי כהורים אנחנו מעדיפים לנכס את ההצלחות של ילדינו לעצמנו ואת ה"כשלונות" לבן הזוג, או לכל אדם פוטנציאלי אחר, שהוא לא אנחנו.
אני כמובן התבגרתי והצלחתי להבין היטב שאמי לא באמת אהבה אותי פחות, אלא רק פעלה מתוך דחפים לא מודעים. אבל לא כל הילדים מצליחים להסתכל על התמונה הגדולה יותר. מרביתם, סובלים מתחושת קיפוח ודימוי עצמי נמוך, בשל ההפנמה שהם לא היו אהובים מספיק, ולכן אני חושבת שרצוי לטפל בזה ולא להדחיק.
אחת השאלות הכי קשות היא על מי מוטלת האחריות לשנות את התמונה המעוותת? על הילד או ההורה? נדמה לי שהתשובה המתגבשת שלי, היא שיש חלון הזדמנויות לכל אחד מהם. עד גיל מסויים (כשהילד צעיר) על ההורה, ומגיל מסויים (לאחר שהתבגר) על הילד - עליו להפסיק להאשים את עצמו ואת הוריו ולשנות את התפיסה הזאת.
אבל כהורים לילדים צעירים, בואו נחשוב על זה שוב. יש לנו אחריות להעביר לילדינו את התחושה שגם אם הם לא בדיוק ה״נשמה התאומה שלנו״, אנחנו מתאמצים לאהוב אותם, להבין אותם ולקבל אותם. הם זקוקים לזה.
מיכל איסט אלון היא יועצת ומנחה של תהליכי שינוי. בעלת תואר שני בלימודי משפחה ומתמחה בייעוץ למשפחות חדשות.