הטלוויזיה החינוכית חוגגת חמישים שנה עכשיו, אבל עם כל הכבוד, החיים הם לא תמיד מה שלימדו אותנו שם בילדותנו. כל צופי ׳הלב׳ המסורים יצטערו לגלות שלא כל מרקו מוצא את אמא, וגם אם כן, לאיחוד ביניהם אין צורך להמתין קיץ שלם, או אפילו להוציא את הממחטות. כך קרה במקרה של תמי מילר, שבמשך ארבעים שנים שלמות האמינה שאמה מתה, וגילתה בוקר אחד שהאם חיה כל העת תחת שם אחר, במרחק אלפיים ק״מ ממנה, אבל היא ממש לא מתכוונת לבכות בכי משחרר בחיקה בזמן הקרוב.
כאמור, היינו מצפים שלתגלית המרעישה יהיה סוף אגדי, איחוד משפחתי מרפא בסגנון ׳מוטב מאוחר מאשר בכלל לא׳, אבל איחוד כזה לא הגיע, ואם זה תלוי במילר, אין מה לחכות שיגיע. ״אני כועסת״, אומרת מילר בת ה-45 אמא לארבעה בנים גדולים מאינדיאנה, בכנות. ״לא יהיה פה הפי אנד כמו בסרטי הטלוויזיה״.
אמה של מילר, לולה אן גילספי-מילר, עזבה את העיר לורל בשנת 1974 כשהייתה בת 28, ונטשה מאחור את תמי שהייתה בת שנתיים ואת שני אחיה החורגים הנוספים. היא כתבה לילדים מכתב כשנה אחר כך, מהעיירה ריצ׳מונד, גם היא באינדיאנה, ואז נעלמה לגמרי. ההנחה הייתה שהיא מתה,. גופה שנמצאה בריצ׳מונד באותה שנה סגרה את הסיפור מבחינת המשטרה. סיפור הגופה הבלתי מזוהה התקרר עם השנים וחזר לחיים רק בשנת 2014, אז הועלתה השערה שונה לגבי זהות הגופה וגילספי-מילר בת ה-69 אותרה בטקסס, כשהיא חיה תחת שם אחר.
כשהשוטרים התדפקו על דלתה של גילספי-מילר, לא היה לה מושג מדוע הם עשויים לחפש אותה. ״למה שמישהו יחפש אותי?״ שאלה, ״אני חיה פה כבר עשרים שנה״.
״כמעט נפלתי מהכסא כשסיפרו לי״, מודה הבת, שמיד ניסתה להתקשר למספר שהועבר לידיה, אבל הפליאה וההתלהבות התרסקו ברגע. ״התקשרתי אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לדבר. זו הייתה שיחה של שתי דקות. היא אמרה: 'אני אתקשר אלייך כשאהיה פנויה לדבר', אבל אני לא חושבת שהיא תתקשר. אני לעולם לא אתקשר אליה שוב. אני מרגישה כאילו היא דחתה אותי פעם נוספת. אני עדיין מתמודדת עם קשת הרגשות שהופיעה אחרי שחשבתי במשך עשורים שהיא מתה, ועכשיו צריכה לקבל את זה שהיא החליטה להיעלם. זה כמעט כמו להתאבל עליה מחדש. אני שמחה שהיא חיה אבל זה כואב לי לדעת שזו הייתה הבחירה שלה לאורך כל הדרך״.
