ישראל ידועה כמדינה המעודדת משפחתיות, ילודה ויחסים קרובים עם התא המשפחתי הרחב. למעשה, ישראל מעודדת ומטפחת את היחסים המשפחתיים יותר מאשר את היחסים הזוגיים. אבל יש כאן פרדוכס, שכן אחוזי הגירושין עולים, ובמקביל 'מיתוס המשפחה הישראלית' שכולל אבא, אמא, ילד, ילדה - ממשיך להיות מטופח. ומה לגבי משפחות מורכבות, כאלו, שנוצרות מזוגיות של פרק ב'? הן נותרות בשוליים העמוקים של החברה.
משפחה שנבנית או משפחה שנהרסה?
הפער שנוצר בין המספר העולה של זוגות גרושים ובין העובדה שאין לגיטימציה חברתית אמיתית לבנייתו של תא משפחתי אלטרנטיבי, מייצרת מכשולים ומכאובים רבים לזוגות המנסים לבנות את חייהם בפרק ב'. אחד הדברים שאנחנו נוטים לשכוח לגבי ההתפתחות הנפשית שלנו, זה שהיא מושפעת מאוד מהסביבה התרבותית בה אנו חיים. זוגות רבים המגיעים אליי לייעוץ, בטוחים שאת הבעיות שיש להם רק הם חווים. אז נכון, רוב הבעיות קשורות למבנים האישיותיים שלהם עצמם, אבל חלק הן תוצר של חוסר לגיטימציה חברתית לעובדה שהם בחרו אחרת.
ישראל היא מדינה מאוד שמרנית בכל הקשור למשפחה, וכך, בשנת 2013 משפחות מורכבות עדיין לא מקבלות את ההכרה המגיעה להן.
גנים ובתי ספר עדיין לא יודעים להתמודד עם סוגיית "הורה חורג", מה עושים בימי הולדת בגן כשהאב רוצה להביא את בת זוגו החדשה וגם האם מעוניית שבן זוגה יגיע. מעטים הם בתי הספר שנותנים מענה רחב לעובדה שילדים רבים היום גדלים בשני בתים, שיש להם שתי משפחות, אחים לא משני ההורים הביולוגיים וסוגיות רבות ומורכבות אחרות.
בתי ספר וגנים צריכים הכשרה מיוחדת לנושא ובוודאי צריכים אנשי מקצוע שיעזרו הן לילדים והן להורים ממשפחות אלו.
לא משנה איך שלא תסתכלו על משפחות בפרק ב׳ - תמיד נקודת המוצא תהיה ב"כתם הגירושין". במשפחה שנהרסה ולא במשפחה שנבנית. ולכן, העיסוק במשפחות אלו הרבה פחות נעים כי הוא מספר גם את השבר.
פעמים רבות פרקי ה-ב' הללו מאפשרים לבני הזוג הזדמנות להקים זוגיות חדשה ואף טובה יותר מקודמתה. אך בני הזוג בכלל לא מצליחים להגיע אל התובנות הללו, לא אחת, משום שהם לא מקבלים תמיכה חברתית לכך. בני הזוג "מושכים" גם לזוגיות החדשה את העיסוק "בשברו של החלום", שברה של הציפייה החברתית, ולא מצליחים לאפשר באמת את הבנייה של זוגיות יציבה יותר גם עבור הילדים.
הסטטיסטיקות מוכיחות שזוגות בפרק ב' אינם מצליחים להישאר בקשרים זוגיים לאחר הגירושים. אחת הסיבות לכך היא שמראש הם נכנסים עם מועקות גדולות לקשרים הללו. חלק מהמועקות הן ללא ספק תוצר של מחשבות שליליות. מחשבות על כך שלא באמת מגיע להם להיות מאושרים, כי הם גרמו סבל רב לילדיהם, להוריהם, לגרושיהם ועוד.
מחשבות אלו הן הרבה פעמים תוצר של סביבה חברתית לא מפרגנת, לא תומכת, ובוודאי שלא מעודדת את הבחירה שלהם בבן זוג חדש, גרוש או רווק, עם ילדים או ללא ילדים, ואת ההשלכות של בחירה זו. הורים אלו, מתקשים להסביר לילדים שלהם שהם מצאו אהבה חדשה ושהם מאושרים. הם מפחדים להאמין שזה יכול לשמח את הילדים, כי הם לא מאמינים שלאושר שלהם יש קשר לאושרם של הילדים.
אנחנו לא שוליים
כל התייחסות למשפחות אלו חשובה. זה מה שהופך אותן ללגיטימיות ומקרב אותן אל הקונצנזוס. ככל שירבו לעסוק בסוגי המשפחות השונות שנוצרות היום, ירבו לכתוב עליהן, לראיין אותם, לחקור, להציג ולטפל בהן, כך תינתן להן לגיטימציה המגיעה להן וכך יעלה הסיכוי להצליח להכניס יותר מודעות למשפחות אלו, לאפשר מתן כלים, שיחזקו אותם וינסו להקל על הקשיים.
ואולי זה המקום להגיד גם את זה. לפני שנתיים פניתי למרכז משפחתי גדול בתל אביב בניסיון להכניס לשם הרצאות וסדנאות למשפחות המורכבות. אמרו לי שמשפחות מורכבות הן עדיין שוליים. ואני שואלת אתכם, אם בכל שנה אחוז הגירושין בישראל רק עולה, גם אם לא כל הזוגות בפרק ב' מתחתנים, אלא רק חיים יחד כמשפחה, מתי לדעתכם הם כבר לא יהיו שוליים?
אני מאמינה שככל שנפחד להתמודד עם משפחות שמאתגרות את ההגדרה הקלאסית של מושג המשפחה בישראל, ואני מתייחסת כאן לכלל המשפחות החדשות, ככל שנעדיף לעצום עיניים ולהמשיך להרחיב את הפער בין מה שאנחנו כחברה מעדיפים להגדיר משפחה לבין מה שהיא באמת - אנחנו למעשה מייצרים מנגנון קולקטיבי של הדחקה, שיגיע הרגע בו זה יתפוצץ לכולנו בפרצוף.
הכותבת היא יועצת זוגית ומשפחתית, מתמחה ב"משפחות מורכבות" ומנהלת פורום ייחודי למשפחות מורכבות בפורטל "המשפחה"
>> זוגיות עם רווק: למה לנשים קשה יותר?