לפני 13 שנים הורשעה אנדריאה ייטס הטקסנית ברצח שזעזע את ארה״ב כולה. ייטס הטביעה את חמש ילדיה באמבטיה ביוני 2001, ובמרץ 2002 הורשעה ונשלחה למאסר עולם. לאחר שנעשו על ייטס סרטים תיעודיים ופרופילים תקשורתיים שונים, חזרה אופרה ווינפרי אל המשפחה לאחרונה ושוחחה עם האב, בעלה לשעבר של ייטס, שהפתיע והצהיר כי הוא סולח לאשתו על מה שעשתה.
חמשת הילדים שנרצחו באותו מקרה מזעזע היו נח, 7, ג׳ון, 5, פול, 3, לוק בו השנתיים ומרי התינוקת, בת חצי שנה בלבד. גזר דינה של ייטס שונה בשנת 2006, לאחר ששופט וחבר מושבעים קבעו כי היא אינה בריאה בנפשה, והיא אושפזה בבית חולים לחולי נפש. ראסטי ייטס, הבעל, התגרש מאנדריאה בשנת 2005, ובשנה שלאחר מכן נישא מחדש. ״אני יודע שחלק מהאנשים שישמעו את זה יחשבו שאני משוגע, אבל בעיניי, העובדה ששפטו את אנדריאה בבית משפט היתה הדבר האכזרי ביותר שראיתי בימי חיי״, אומר ראסטי לאופרה ווינפרי במסגרת ראיון שישודר בקרוב. ״כל מה שעשתה נעשה כתוצאה ממחלת הנפש שלה. היא היתה אם נהדרת ואדם נפלא, ולא הגיע לה להישפט למאסר עולם".
זאת, הוא אומר, על אף שמחלת הנפש של ייטס לא הופיעה פתאום. רק חודש לפני שרצחה את כל ילדיה, היא בילתה עשרה ימים באישפוז בבית חולים לחולי נפש. כיום ראסטי שומר עם אנדריאה על קשר, מתקשר אליה פעם בחודש לבית החולים ופעם בשנה אף מגיע לבקרה. ״במשך שבועות במהלך המשפט הציגו בפני אנדריאה תמונות של גופות הילדים המתים, בפניה ובפני חבר המושבעים, ומנקודת מבטי, זו פשוט אכזריות,״ הוא אומר. ״היא אדם שזקוק לאהבה, רחמים, תמיכה. במקום זה הם לקחו אותה ושמו אותה לראווה לצד תמונות של ילדי המתים. זה כל כך לא בסדר״. במהלך המשפט העידו כמה מהעדים כי אנדריאה ייטס סבלה ממחלת נפש כשביצעה את הפשע, אך כאמור, חבר המושבעים והשופט החליטו לשפוט אותה כאדם שפוי, עד אותו שימוע בשנת 2006.
״האם סלחת לה?״ שואלת ווינפרי את ייטס. ״כן,״ הוא עונה. ״אבל סליחה משמעה שהייתי צריך באמת להאשים אותה במה שקרה מלכתחילה, ולמען האמת, מעולם לא האשמתי אותה. אני האשמתי את המחלה. אני יודע שהיא הייתה אם אוהבת ומטפלת שלעולם לא הייתה פוגעת בילדינו בשום צורה אילולא הייתה חולת נפש. לימדתי את עצמי להחליף את המחשבות הרעות בטובות. כאשר אני נזכר במה שקרה בסוף, אני לא רוצה להיכנס לזה ולתת לצער למחוק לי את כל האושר שהיה לנו יחד במשך שבע השנים עם הילדים, אז אני עושה החלטה ומזמן מחשבה על פעם שבה שיחקנו או עשינו משהו מאוד מהנה יחד, וכך אני מתמודד עם זה״.