"כלום, אני לא מרגישה כלום, כבר אמרתי לך", היא אומרת לי כשאני שואלת אותה בפעם המי יודע כמה מה היא מרגישה לקראת המעבר לכיתה א'.
אני מסתכלת על האפרוחית הזו, ומנסה לנחש מה מתחולל שם בעמקי נפשה. האם באמת יכול להיות שהיא לא מבינה את גודל המאורע? שהיא מדחיקה? ואולי זו האמת הפשוטה שלה, והיא מקבלת את השינוי הזה בהבנה ובהשלמה, והיחידה שמתקשה לעשות זאת זו רק אני?
עידן חדש מתחיל
האמת היא שהיום הזה תופס אותי לא מוכנה. ידעתי שהוא מתקרב, הבנתי שהוא מגיע, אבל עכשיו כשהוא כבר כאן, אני לא קולטת. אני מנסה להכין תרחישים אפשריים בראשי, ולא מצליחה לדמיין; זה פשוט שונה ואחר מכל רגע אחר שחוויתי מאז שהיא הפכה אותי לאמא, לא לפני כל כך הרבה זמן, אגב.
כבר יומיים שאני מתעוררת שטופת זיעה בלילות, אחוזת בהלה מעצם המחשבה על היום הראשון הזה. מה יהיה? איך היא תסתדר? איך נצליח להגיע בזמן? רק המחשבה שהקטנה הזו, עם התיק הענק שיותר כבד ממנה, תגיע לבית הספר ההמוני עם אינספור הילדים שכולם נראים לי בני 17, מחסירה פעימה מליבי.
ואני שואלת את עצמי: מה יש ביום הזה, בהתחלה החדשה הזו, שכל כך גדול, מרגש ומלחיץ עבורנו? אפילו חברים מסביב, שרחוקים שנות אור מבית וילדים, מצליחים להתרגש (הפעם באמת ובכנות מפתיעה) כשאני מזכירה להם את כיתה א'. הרי כבר עברנו לא מעט התחלות חדשות, וכל כניסה שלה למשפחתון, לגן הפרטי ולגן העירייה הייתה עבורי משמעותית לא פחות (וכללה בדרך כלל גם שבוע של דלקת גרון מלווה בחום קל). אז מה שונה עכשיו? אני שואלת את עצמי ולא מצליחה לשים את האצבע על התחושה החמקמקה הזו.
ייתכן שההתרגשות רבתי הזו נעוצה בעובדה שכולנו זוכרים את היום הראשון שלנו בכיתה א'. זה רגע שאיכשהו הצליח להשתרש כל כך חזק בזיכרון, והתמונות שלנו ישובים בכיתה - מפתיעות בחדותן. אנחנו לא זוכרים מה עשינו אתמול, איפה שמנו את המצופים ואיפה לעזאזל המפתחות, אבל זוכרים היטב את הקלמר הראשון ומה לבשה המורה, ואת הקישוטים המלחיצים, עם המון אותיות שלא הופכות למילים, שהיו תלויים עם כל קיר בכיתה.
אנחנו זוכרים את עצמנו ומכאן אנחנו מבינים שעידן חדש של זיכרון מתחיל גם אצל ילדנו. הנה אני, יושבת חגיגית ומגוהצת, מתבוננת בחרדת קודש בדלת הכיתה, שתיכף עומדת להיכנס בה המורה. כבר אז ידעתי, בידיעה תמימה של ילדה, שהחיים ישתנו לגמרי ברגע שתיסגר. המורה תיכנס, ההורים שלי יצאו וכל השאר, יהיה היסטוריה.
הצלצול הוא בשבילי
הבעיה היא שהיום, הזיכרונות המתוקים הללו מתערבבים לי עם לא מעט מילים וחצאי כותרות, שעד ממש לפני רגע חלפו לידי בלי שדגדגו לי את קצה הקרנית. אלימות בבתי הספר? כיתות גדולות מדי? שיטות לימוד מיושנות? באמת מצער, הייתי מצקצקת לאות הזדהות וממשיכה הלאה. ועכשיו, המילים האלה מאיימות להטביע אותי, ואני לא יכולה לחשוב על מצב שמשהו מהן יתקרב לדבר הטהור הזה, שכל כך בטוח וסומך על עצמו ועל העולם, כמו שאני רק יכולה לחלום.
ואלה הדברים הגדולים, אבל הדברים הקטנים מטרידים אותי יותר: אני מפחדת מהצלצול שמאיים עליי כגיליוטינה, ורק אלוהים יודע איך נצליח להגיע לבית הספר מדי יום לפני שיירד עליי באכזריות; אני מפחדת שיצעקו עליה ויפצעו את נפשה הרכה, כי אני זוכרת שמורות צועקות בכיתה, למרות שהיא כל כך טובה ועדינה וממושמעת; אני חרדה שבפס הייצור הזה, שעתיד להפוך אותה מילדה לתלמידה, שזה לא דבר רע, אגב, יישכחו בדרך את הדמיון הנפלא שלה, את היצירתיות והאמונה השלמה שלה במי ובמה שהיא.
"אז בואי נדמיין שיש לך ריץ'-רץ', ועכשיו נפתח אותו ונגלה מה את מרגישה בתוך הלב", אני מנסה בפעם האחרונה, ומבטיחה להרפות אם שוב אתקל בסירוב. "אם פותחים את הריץ'-רץ, מגלים אותי", היא עונה לי, "וגם את ההתרגשות שיש לי בבטן. יהיה לי כיף, אמא. אני שמחה וגם מתרגשת".
אני כמעט לא מצליחה לעצור את הדמעות, ומבינה שהילדה שלי מוכנה. היא לא שומעת חדשות, לא קוראת עיתונים ולא מתחמקת בוירטואוזיות מחצאי כותרות שמאיימות על שלוותה. היא מדביקה אותי בשלווה הזו, וכשסיימנו לסדר יחד את התיק, הרגשתי שעכשיו הכל מוכן, כולל אני.
אני מתרגשת ביום הזה, וגם שמחה. אני לומדת מבתי לקבל בהשלמה את השינויים בחיים, ואפילו ליהנות מהם.
אני מאחלת לך, ילדת ריץ'רץ' שלי, שתמשיכי ללכת בדרך שלך. אני סומכת עלייך ושומרת עלייך. ואגב, יש מצב שמעכשיו נקום מוקדם יותר בבקרים; בכל זאת אמא עדיין קצת מפחדת מהצלצול.
גם אתם מתרגשים מהיום הראשון? בואו לדבר על זה בפייסבוק שלנו