האם אדם שבוחר לא להביא ילדים לעולם הוא אגואיסט? האם אין מספיק הורים אגואיסטים, שלא תמיד דואגים לילדיהם?
בחופשת החג קראתי את ספרה של אורנה דונת "ממני והלאה - הבחירה בחיים ללא ילדים בישראל" (הוצאת ידיעות ספרים). הספר, שהוא למעשה מחקר המבוסס על ראיונות אישיים וניתוחי פורומים באינטרנט, החזיר אותי שוב לשאלות על ההבדלים המטושטשים בין 'אמהות' ל'אימהיות', אותם תיכף אסביר. הספר מעלה את השאלה החשובה, מדוע אנחנו מעדיפים לחשוב על אנשים שמביאים ילדים לעולם כעל אנשים לא אגואיסטים, קרי, אנשים שדואגים למישהו אחר שהוא לא הם? והאם זה באמת נכון?
יש הרבה אמהות לא אמהיות
התאוריה מבחינה בין אימהות (motherhood) ובין אימהיות (motherliness). הנטייה שלנו היא לחשוב שאמהות ואימהיות הן למעשה אותו הדבר, וכי האחת היא הנגזרת של האחרת. אולם בעוד שאימהות היא הפוטנציאל הטבעי ללדת מעצם כך שיש לאישה איברי רבייה, 'אימהיות' היא מכלול של תפקידים (הכלה, אמפטיה, הקרבה, נתינה, הקשבה וכדומה), שהיינו מצפים ומקווים שיהיו לכל אם (ואב), אבל בפועל, אנו יודעים היום שזה לא כך.
אימהות היא טבע ומימוש עצמי של טבע. אימהיות היא אינה בהכרח טבעית, היא יכולה להילמד ולפעמים היא אפילו הליכה כנגד הטבע. היא מהווה קושי מפני שהיא לרוב באה על חשבון ה"עצמי". איזה הורה לא מכיר את התחושה של ביטול העצמי כשעומד מולו ילד בוכה שזקוק לו? איזו אמא שרק ילדה לא מכירה את התחושה שהיא שכחה מי היא בכלל, כשהיא כל הזמן צריכה להאכיל, ללטף, לחבק, להשכיב לישון ולהרגיע תינוק?
למעשה, בעוד שאמהות קשורה לרחם, אימהיות קשורה למצב נפשי וליכולת של אדם, אישה או גבר, להיות במקום המסוגל לדאוג לצרכים של מישהו אחר.
כחברה, ובוודאי כנשים, שני המושגים האלו נדמים לנו כאחד. אנחנו לא באמת מעזים לחשוב בקול רם, שמי שהפכה לאם לא מסוגלת להיות אימהית כי היא לא במצב נפשי המאפשר לה לדאוג לצרכים של מישהו אחר לאורך זמן.
מהצד השני, אנחנו גם לא באמת מסוגלים לחשוב בקול על נשים שבוחרות לא ללדת - כנשים אימהיות. אבל האמת היא, שרק העובדה שזוהי נורמה ידועה בחברתנו לעודד ילודה, כלומר לעודד אימהות, גורמת לנשים (וגם לגברים) הבוחרים שלא להביא ילדים לעולם, להרגיש כאילו הם חסרים אימהיות.
בפועל, נשים רבות שהן אמהות לילדים מרגישות שהן לא אימהיות. ילדים רבים יודעים ומרגישים שאימהותיהם לא אימהיות כלפיהם. מחקרים מוכיחים שמצב נפשי מעורער של אימהות משפיע על האופן שבו הן מתפקדות כאמהות אימהיות: הדרך שבה הן מאכילות את ילדיהן, האופן שבו הן קשובות להם, הדאגה שלהן וכו'.
אישה שהכרתי סיפרה לי שאת שתי בנותיה היא גידלה ממש כשתי נשים שונות. כשבתה הבכורה נולדה, היתה לה מסוגלות להיות שם עבור ילדתה הקטנה. לדאוג לה לארוחות בזמן, לשינה בזמן ולחייך אליה כשזו נזקקה לחיוך, ואילו כאשר ילדתה השנייה נולדה, בהפרש של שנה וחצי מהגדולה, יחסיה עם בעלה היו הרבה פחות טובים, היא הפסיקה לעבוד ואת כל התסכול היא הוציאה על בתה. לא רק שהיא הרגישה שהיא אינה עומדת ב"סטנדרטים האימהיים", אלא שברגעים רבים היא הרגישה שהילדה הזו פשוט היתה טעות. לטענתה, הדברים שהעזה לומר לה ולעשות לה, רחוקים מלהיות "אימהיים". "פעם אחת", סיפרה לי, "פשוט נתתי לה לצרוח שעה, כי לא הייתי מסוגלת להתמודד איתה".
לפני שאנחנו מרימים גבה, אולי כדאי שנחשוב על זה עוד קצת. הרי אלו לא כאלו תחושות זרות להרבה מאיתנו. טיפול אימהי טוב, כזה שמכיל, מקשיב, מזין ואוהב לאורך הרבה שנים, הוא טיפול ששואב מאיתנו כוחות שלא תמיד יש לנו. ויותר מכך, יש אנשים שפשוט לא נולדו עם "הידע" איך לעשות את זה נכון, ויש אנשים ( אמהות ואבות), שכל כך מרוכזים בעצמם, שפשוט אין להם אפילו את הרגע לחשוב איזה מחיר ילדיהם משלמים על כך.
אם כך, האם זה יהיה רחוק מהמציאות להניח שיש מספיק הורים אגואיסטים המתקשים לשים את עצמם בצד ולחשוב על טובת הילדים שלהם לפניהם? וכשאני אומרת אגואיסטים, אני מתכוונת לכל אותם אלו שמצבם הנפשי, הלא מאוזן, פשוט לא מאפשר להם להיות הורים "אימהיים".
אם אנו יכולים להכיר אימהות לא "אימהיות" ואבות לא "אימהיים" (תרצו "אבהיים"), אנחנו לא יכולים להעז לבקר את מי שבוחר לא להביא ילדים לעולם ולהניח מיד, שהוא יותר אגואיסט.
אימהיות לא חייבת להתבטא רק בהורות
מדוע חשוב שנצליח לחשוב על 'אימהות' ו'אימהיות', מכיוונים שונים? מפני שבעוד שאימהות היא הפוטנציאל הטבעי ללדת, אימהיות היא פוטנציאל שאינו טבעי להכיר ולדאוג לאחר שהוא לא אתה. ולכן אימהיות היא תלוית מצב נפשי והתפתחות נפשית.
לפתח 'אימהיות' היא העבודה הקשה מכל - ההקרבה האמיתית, החשיבה על האחר, הוויתור על העצמי כשצריך. אימהיות בוודאי באה לידי ביטוי בצורה הכי בולטת בהורות, ובעיקר באימהות, אך היא אינה חייבת לבוא לידי ביטוי רק כאן.
חישבו איך הזוגיות שלנו הייתה יכולה להראות אם ניקח את המשאבים ה"אימהיים" הקיימים בנו ונשקיע אותם בזוגיות. כלומר אם נקשיב לבן או בת הזוג שלנו, נדע להכיל אותו, לעזור לו ולדאוג לו, ופחות נהיה מרוכזים בעצמנו ובצרכים שלנו - יש סיכוי גבוה שנצליח להתגרש פחות ולתחזק מערכות יחסים טוב יותר.
זאת אומרת ש"אימהיות" כדאי שתבוא לידי ביטוי לא רק בהורות, אלא פשוט באנושיות שלנו. במידת הדאגה ובאיכפתיות שיש לנו כבני אנוש, מבני אנוש אחרים.
בנוסף, זה יקל על נשים שבוחרות לא לממש את פוטנציאל ההורות שלהן - להאמין שהן אינן מבטלות את פוטנציאל האימהיות שלהן. הן יכולות להיות בנות זוג אימהיות, "בוסיות" אימהיות, חברות אימהיות וכדומה.
זה יאפשר לנשים שכן מימשו את פוטנציאל ההורות שלהן וילדו, לדעת, שאם הן מרגישות שהאימהיות לא הגיעה באופן טבעי יחד עם הלידה, זה נורמלי והן לגמרי בסדר. אפשר, רצוי וכדאי לעבוד על זה וללמוד את זה.
זה יאפשר לגברים לזכור שגם הם בעלי פוטנציאל לאימהיות, ללא קשר לעובדה שאין להם יכולת ללדת. גברים שעד היום האמינו שבגלל שהם לא 'אמהות', הם לא יכולים לממש 'אימהיות', אולי ישנו את גישתם.
זה יעזור לנו להבין שכחברה אנחנו מאוד מעודדים אמהות, על ידי כך שאנו מעודדים ילודה, אבל הרבה פחות מעודדים 'אימהיות', כמכלול תכונות של הכרה באחרים, מפני שאנחנו לא מוכנים לגעת במשמעויות העמוקות שלה.
אם נמשיך להכיר ביכולת האנושית ״האימהית״, רק בהקשר הורי ורק עבור נשים, אנחנו נמשיך לשלם את המחיר החברתי היקר שאנחנו כבר משלמים. אבל אם כחברה נעודד התפתחות נפשית, כזו שתגרום לכל אחד מאיתנו, גבר או אישה, הורה או לא, לשאול את עצמו האם הוא מצליח להיות איכפתי, לדאוג, להקשיב, להכיל, להזין ולגלות אמפתיה, כלפי האנשים הסובבים אותו - אנחנו לבטח נהיה חברה טובה יותר. הרבה יותר!
הכותבת היא יועצת זוגית ומשפחתית, מתמחה ב"משפחות מורכבות" ומנהלת פורום ייחודי למשפחות מורכבות בפורטל "המשפחה"