אויש תנוחו. נכון, העולל הזה גם בא קומפלט עם קולות של שמחה, שבבי מילים שממיסים כל פעם מחדש, ניצנים של גאונות למען ליטוף האגו ומישהו שמצליח להתרגש מהכלבה שפג תוקפה ממזמן. אבל זה כל מה שתקבלו ממני בטור הזה. מתנצלת מראש - לא פוליטיקלי קורקט ולא האמא שרוצה לבלות כל רגע נתון עם הילד שלה. יש לי רק דבר אחד לומר לכם: אל תיקחו לי את השישי שלי.
"פעילות ליום המשפחה בשישי זה פשע"
נו באמת, יום המשפחה ביום שישי? חברים, אני לא יודעת מה אתכם, בשבילי כל יום הוא יום המשפחה. אין לכם ילדים? בואו לראות איך אנחנו עומדים על קו הזינוק כל בוקר, מחכים לשריקה המיוחלת, במרוץ הסרוג בפעילותנו הענפות, עבודותינו היומיומיות, צרכינו, מחויבותנו, או בקיצור, שאלת שאלותינו: מי לוקח, מי מחזיר? בואו לראות אותנו בשעה חמישה ל-8 בערב בדיוק, כשהשמיכה עוטפת את הגוף הקטן, כשהמילים "אמא ואבא אוהבים אותך" נזרקות לחלל החדר, וכשאת הגוף הרצוץ עוטף צליל מאוד מאוד מיוחד - השקט. בדיוק אז צריך להחזיר את מה שנראה פעם ביתנו למקום ששפוי לגור בו.
ואז הבחנתי בשלט על לוח המודעות בגן: "את יום המשפחה נחגוג בשישי", זעקו האותיות המאיימות שנכתבו בצבעים זוהרים כדי להמתיק את הגזירה. אני זוכרת, היה זה אחר הצהריים אחד שכמה אמהות התקהלו וצחקקו סביב הלוח התמים, כביכול, אך אני כבר מרחוק ידעתי שהוא זומם משהו, הדף הזה.
כשהתקרבתי התחלתי לשמוע מלמולים על פשטידות, סלטים ופיתות וחשבתי לרגע שמישהי מהגננות פוצחת במסיבת רווקות מאוחרת. אבל גלי האופטימיות שלי התנפצו ברגע שהמילה "שישי" נלכדה בזוויות העיניים שלי, שאם יש משהו אחד שהן טובות בו, זה לראות את חצי הכוס המלאה. תמיד. משקפיים אני אולי צריכה ממזמן, אבל גם סטיבי וונדר לא היה מפספס את הדבר הכי חשוב במודעה הזו. נראה לי.
אם הייתי ערוץ טלוויזיה, והיו מבקשים ממני לתמחר את הזמן הכי יקר ביום השידורים שלי, הייתה זו רצועה אחת שהייתי עושה עליה מיליונים - בין 8 ל-12, יום שישי. ואגב, אני המנחה הבלעדית של התכנית הזו, אני גם המרוויחה העיקרית, זו ששולטת בליינאפ וזו שמחליטה בדיוק מי יתארח אצלי ולכמה זמן. או בקיצור, באילו עוד דימויים עליי להשתמש כדי להבהיר לכם שרגעי הקסם של שישי הם אלה שמחזיקים אותנו בקו השפיות?
מה לא ברור בזה שמדובר ב-240 דקות שנספרות, אחת אחת, עד לרגע בו אנחנו נזכרים שוב שזה לא אנחנו שמופיעים ברשימת הרווקים הנחשקים של 2013. וה-240 דקות האלה, הן הזמן היחיד בו אני מרגישה שסכום הכסף האסטרונומי שאני משלמת על גן פרטי בתל אביב משתלם (והכל אני מוכנה לחשוף, רק לא את מה שכתוב על הצ'קים השמנים האלה).
אז את זה אתם לוקחים לי? רחמנא לצלן. לא לא, אני כבר אסתדר. אוקיי, אז האיזון ההורמונלי שלי יופר. אז כבר ביום ראשון יצטרכו לסחוב אותי עם גרר. אז הבראנץ' הכי שווה בעיר לא יגיע לצלחת שלי. לא, לא, זה בסדר, אני כבר אשב בחושך ואספור את הימים. אבל רק למען הפרוטוקול - לעשות פעילות ליום המשפחה ביום שישי זה פשע של ממש. כי אולי זה באמת היום (סליחה, חצי יום בקושי) היחיד בחיינו שהסטטוס שלנו מתעטף בצבעי רטרו ואנחנו שוב, כמו אז, חושבים אך ורק על עצמנו.
אה, ואני הכי הכי הכי אוהבת אותך בעולם, ילד שלי.