לפני כעשור הוריה של סיון הנדלסמן (31) יוצרת ובימאית תיאטרון, התגרשו. השבר והכאב שחוותה בעקבות פרידת הוריה הולידו את ההצגה "המשפחה המתה". בהצגה המתרחשת אי שם בעתיד, הקהל מוזמן לסיור בעולם שבו התא המשפחתי מת וקיומו היחיד הוא כמוצג מוזיאוני. "הטרגדיה היא שאי אפשר להגיד יותר: "לי זה לא יקרה", אומרת הנדלסמן.
הטקסט של ההצגה בנוי מסצנות השאובות מהביוגרפיה של הנדלסמן בשילוב טקסטים אקדמיים בסוציולוגיה ופסיכולוגיה, המתמקדים במבנה משפחה וטיפול משפחתי. "ככל שיותר התעמקתי בזה, הבנתי כמה מורכב הדבר הזה שנקרא משפחה וכמה כל אחד ואחת מאיתנו נגועים במשהו, לטוב ולרע. אנחנו שבויים בתפקידים מסוימים במבנה המשפחתי, ומשלמים על זה מחיר".
הנדלסמן מנחה את הסיור שבו משתתפים ארבעה שחקנים יוצרים המייצגים את בני משפחתה. במהלך ההצגה, עובר הקהל בתחנות ובנרטיב של מוסד המשפחה, בהגדרה ובמנגנונים שלו, ובשאלה איך הוא פועל ומשפיע על הפרטים. המשפחה עוברת תהליך, ממשפחה אידיאלית שעוברת התפרקות מתחת לפני השטח, ושבסופו של דבר הכול צף למעלה. נדמה כי יותר משהנדלסמן באה לתת תשובות, היא בעיקר מעלה שאלות וסוגיות שכל אחד מאיתנו יכול לבחון, ואין זה משנה מהו תפקידו במשפחה.
ילדים מרגישים הכול
הפחד הכי גדול של בני זוג שעוברים גירושים הוא ההשלכות, הפצעים והנזקים אותם יישאו הילדים, בעיקר כאשר מדובר בגילאים צעירים. להנדלסמן הפרידה הגיעה כשהייתה כבר ילדה גדולה בת 20 שכבר לא גרה עם ההורים. אם יש בתים שבהם יש מתיחות וההורים רבים כל הזמן, עד שלעתים הילדים שלהם מייחלים לפרידתם. הבית של הנדלסמן היה בדיוק הפוך, היא מתארת את ביתה ככזה שבו "הכול היה בחוץ", והתקיים בו מנגנון בריא וטוב של פתיחות, קשר וחברות, אך גם של חוסר גבולות שגבה לעתים את המחיר שלו: בלבול תפקידים בין בני זוג להורים או בין הורים לילדים. "זה לא סיפור יוצא דופן והוא קורה המון בימינו. הטרגדיה היא שאי אפשר להגיד יותר: 'לי זה לא יקרה', אין סימנים שיוכלו להעיד שבבית אחד זה יקרה ובאחר לא".
במבט לאחור, גירושי הוריה הוסיפו מימד נוסף לילדות שלה, וצבעו אותה בצבעים שונים. "גיליתי שילדים מרגישים הכול, אני אומרת את זה בהצגה, אבל גם בילדותי, הרגשתי כל מיני דברים לגבי ההורים שלי, וכשהייתי נותנת להם ביטוי, הם לא היו נותנים לזה מקום ואומרים לי שזה רק בדמיון שלי. בדיעבד, מפחיד לחשוב עד כמה זה היה נכון ומהותי. אבא שלי הציג חזות שמחה וחיונית, הוא הומוריסטי ומלא בשמחת חיים, אבל הרגשתי כילדה שזה לא נכון ושיש מתחת לפני השטח כל מיני דברים. באחד מימי ההולדת שלו, כתבתי לו: "שיר העצב של אבא", ואף אחד לא הבין מאיפה זה מגיע, בדיעבד זה נגע בנקודות נכונות. אני תמיד מזהירה את החברות שלי שהילדים שלהן מרגישים הכול".
אחד הרגעים הכי דרמטיים בהצגה הוא זה שבו הנדלסמן חוצה את התפקיד החיצוני לכאורה של "המנחה" וחודרת לעולם הפיקטיבי של הדמויות בהצגה. הרגע הזה מתרחש כאשר בני המשפחה מבינים שהאב מצא אישה אחרת, והוא עוזב את הבית שמתפרק לאחר לכתו. אצל הנדלסמן כאמור, החומרים הביוגרפים נמצאים בכל נימי הסיפור. "אני לא זוכרת רגע שבו הוריי ישבו ואמרו לי שהם מתגרשים. כבר לא גרתי בבית, וכשהגעתי לשם הרגשתי משהו שונה באווירה, ואז גיליתי עוד פרט ועוד אחד. זה לא היה צפוי לאף אחת מהנפשות, כמו לגלות יום אחד שאת מאומצת. זה הרגיש כמו מפץ שבא עלינו, פתאום האדמה רעדה. התהליך היה ארוך וקשה, ואני מבינה היום שאולי הייתי צריכה ליצור את הרגע הזה בהצגה שבו זה קורה באופן ברור".
לפני תחילת ההצגה, כל אחד מהצופים מקבל מדבקה עם התפקיד שלו במשפחה: אימא , אח או בת. "זו שאלה שמעניין להתעסק בה כל יום מחדש, אנחנו תמיד בכמה תפקידים סימולטנית. אחד הצופים שבא להצגה היה גבר אבל בחר בכיתוב "אימא". לפעמים גם סדר עדיפויות מגדיר אותנו. כשאדם הופך להיות הורה, הוא מגלה שזו כל המהות שלו. כשהצופה שם את המדבקה הזו, זה הופך את כולם למין משפחה אחת, כי כולנו מוגדרים על ידי הדבר הגנרי הזה שנקרא משפחה".
בזוגיות שלי אני כל הזמן בעירנות יתר
הנדלסמן מספרת שהחוויה של הגירושים שינתה את חלוקת התפקידים ומערך הכוחות במשפחה. "תמיד הייתי בתפקיד של הבכורה הקלאסית, החזקה והמוצלחת, שמחזיקה את כולם על הכתפיים, ולא אפשרתי לעצמי להישען על אף אחד. ברגע שזה קרה, הכול התערער אצלי. אח שלי, שתמיד היה הקטן, נהיה גם האח הגדול ונוצרה היררכיה אחרת. מאז, הקשרים במשפחה נשמרו אבל עברו תהפוכות, ונהיו יותר מורכבים. אני חושבת שזה שינה וביגר אותי, ואת המבט על ההורים שלי. אם פעם הם נראו לי מאוד מגניבים, מאפשרים ופתוחים, וממש הערצתי אותם, מאז שזה קרה, אני רואה אותם בעיניים אחרות: הם הפכו להיות בני אדם מורכבים עם חולשות, ואני הפכתי להיות בנאדם כועס. אך הכעס הזה מניע אותי, וגרם לי להסתכל על תא משפחתי כדבר שצריך להיות ערניים לגביו. ילדים שההורים שלהם מתגרשים, מבינים שכל דבר מסתיים בסוף, וגם שכל דבר הוא לא כמו שהוא נראה, וזה משהו שקרה לי", אומרת הנדלסמן ומודה שגם בזוגיות שלה היא כל הזמן בבדיקה ובמודעות לא להזניח, כדי לא ליפול לבורות. "אני בנאדם זוגי, רוב חיי הייתי במערכות יחסים. טקס החתונה מעולם לא משך אותי. לגבי הנושא של יצירת תא משפחתי עם ילדים, אני מרשה לעצמי לפקפק, ולשאול לגבי זה. יותר מכל זה הפך אותי לאדם שמנסה כל הזמן לא לחזור על טעויות".
מבנה ההצגה שזור בפורמט של עלון תרופות: סימפטומים ותופעות לוואי. "הגעתי למסקנה שמשפחה היא מחלה אבל גם התרופה, ויש לה הרבה תופעות לוואי שסותרות את ההתוויה של התרופה. מצד אחד היא מקור כוח מאוד גדול, ומקור להשראה ולפעמים זה גם עול, וזו גם שאלה שאין לה פתרון".
מה ההורים שלך חושבים על ההצגה?
"היה להם מאוד קשה לראות אותה, כי היא מזכירה להם כל מיני דברים, אבל הם תמכו וזו הייתה גם חוויה תרפויטית בשבילם לראות אותה"
ההצגה "המשפחה המתה" תתקיים בחלל גלריית מאירהוף שבמוזיאון ת"א
10.6 בשעות 19:00,21:00
20.7 בשעה 20:00
22.7 בשעות 19:00,21:00