כשמיה חגגה יום הולדת 4, נכנעתי. התקפלתי והובסתי במלחמת ההתשה של האימהות. הרמתי לה יום הולדת מהסרטים. זה היה כמו מבצע מאורגן ומהודק שהתחיל חודשיים לפני התאריך עצמו כאשר שריינתי מקום פנוי, כזה שיענה על כמה דרישות בסיסיות והכרחיות: גדול מספיק למספר האורחים, קרוב דיו למוזמנים, ולא יקר בטירוף. מיה גם ביקשה הפעלה של נסיכות כדי שתוכל להתחפש לאלזה ואז לסופיה ואז לאנה (חלילה שמישהי תחסר) וגם להיות מלכה.
חשבתי לעצמי שצריך גם ליצור שולחן ממתקים, אבל לא כמו פעם עם חטיפים ושוקולדים אלא "שולחן קונספט" שמעוצב בצבעים וצורות שעליו מתקנים שיש רק בלונה פארק, וכמובן שאסור לגעת בו עד שההפעלה תסתיים. באמצע כל היצירה תוצב ה-עוגה: גדולה ומעוצבת שעוברת את מיה בגובה, שלא ממש טעימה אבל העיקר שתהיה יפה ויש עליה נסיכות ונסיכים.
היום, כולנו יודעים שכבר לא "קול" להגיש פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ. נסו יותר פיצה וטרופיות. או קישים וכוסות עם קשיות תואמות. אבל רגע, מה עם ההורים? לא נדאג להם לאיזה פשטידה, או קפה, או עוגות, או עוגיות טחינה, או צלחת פירות, ירקות וקולרבי? וככה סגרנו לכל האורחים, המלווים, האחים והדודה פעילות אחר הצהריים כולל ארוחת ערב וקינוח.
בא לי לצעוק לעולם (ובעיקר למיה) שבילדותי זה היה הכי רחוק שיש. אם כבר היה כסף לחגוג לי יום הולדת – המסיבה התאחדה ביחד עם אחי הגדול (וזה לא שינה לאף אחד שיש בינינו הבדל של שנתיים וחודשיים בתאריך הלידה) - עוד סיבה ממש טובה לתסביך סנדוויץ'' קלאסי. והעוגה? ובכן, היא הייתה "רגילה" ועשויה שוקולד עם סוכריות צבעוניות. למתנה הייתי מקבלת חפיסת שוקולד. ההפעלה הייתה משחקי חברה שכללו קמח, תפוחי אדמה, בלונים, ונר שקשור לנו בטוסיק שאמור להיכנס לבקבוק. אחח, הימים.
לא חשבתי שיום הולדת של בת 4 יגרום לי לתובנות כל כך עמוקות - כאלה שאבין כמה החסך הזה משפיע עליי באימהות שלי כלפיי הבנות. במחשבה לאחור אין לי ספק שמיה ככל הנראה הייתה מסתפקת גם בעוגת שוקולד, קצת בלונים ומתנות אבל משהו בי רצה לסמן "וי" על מה שנמנע ממני בילדותי. כאימא אני משקיעה כל כך הרבה כדי לנסות להגשים להן את החלומות (או שמא אלו החלומות שלי?) ו לראות את החיוך וההתרגשות שלהן שווה לי הכול.
ואז זה היכה בי: מה איתי בכל הדבר הזה?
יום הולדת הוא ללא ספק אחד האירועים שהשתנו בחיי מאז שהפכתי לאימא. היום המיוחד שהוא שלי ורק שלי שגרר בנערותיי תכנונים של חודשיים נדחקו לרגע ספונטני כמעט בלתי מורגש. כשמיה נולדה גיליתי עד כמה היום הזה איבד משמעות, התגמד ובעיקר התקצר.
כולנו מכירים את זה. כשיש ילדים השגרה משתלטת על כל חלקה מאולתרת ונעשית קבועה ועקבית מתמיד. העובדה שגדלתי בשנה לא ממש מרגשת אותה. את השגרה כלומר. בפועל, במקרה הטוב, אני ובעלי הולכים ליום כיף במלון שכולל ספא וארוחת צהריים. נשמע מרגיע? אז פחות. כי כשצריך לרדוף אחרי הזמן כדי להספיק להגיע לילדים עד 16.00, אתה ממש לא הבן אדם הכי נינוח בספא.
אז חזרנו בארבע ונחשו מה? אחר הצהריים של יום ההולדת ממשיך בדיוק כמו כל יום של השנה: מרתון של משחקים, ארוחת ערב, אמבטיה ולישון. אם יש דבר אחד שלמדתי מהר מאוד זה שאת הבנות שלי ממש לא מרגש או מעניין באיזה אופן אמא מחליפה להן חיתול: עם זר על הראש או בלי, עם חגיגות 30 או לא - חביתה זו חביתה!
פתאום הבנתי שעד שמגיע יום אחד בשנה שהוא בשבילי ורק למעני, יום כזה שאני רק "הילה" ולא "אימא הילה", יום שהיקום חוגג את בואי (ככה אני רואה את זה לפחות) – אין סיכוי שאסיים את היום הזה בשעה ארבע. כי גם לי מגיע לא פחות מעוגת הקומות של מיה. היי, אולי אפילו יותר!
לכן החלטתי באופן חד משמעי שיום ההולדת שלי הוא אירוע משמעותי בחיי. יום שהוא חגיגה בכל צורותיה. ולא תאמינו כמה צורות יש ליום הזה. את יום ההולדת שלי אני חוגגת עם כל קבוצת חברות בנפרד: חברות מהעבודה, חברות ילדות, המשפחה, בעלי והבנות - כל המרבה הרי זה משובח. כלומר, שבוע של פסטיבל יום הולדת שלי! אין סיכוי שאתן לשעון החול של השעה 16:00 להדהד בי.
סופר אמא על עקבים רואה את יום ההולדת כהזדמנות לצאת לבלות, לחגוג, להפוך סיבה למסיבה. אני לא מוותרת על עצמי אלא עושה בשבילי ולמעני וזה מה שמעניק לי את כל הכוחות הנפשיים להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות. כי בסוף יום, אני נהנית לבלות עם הבנות שלי כי אני הולכת לישון עם ההרגשה שאני לא נשכחת מאחור.
כולנו חיות במרוץ אינסופי ונשאבות לשגרה בעל כורחנו, אז אני לוקחת את זה וממנפת עד כמה שאני יכולה. היי, מתי עוד תהיה לי הזדמנות להוציא 15 נשים אימהות לרקוד כמו רווקות?
אתן מוזמנות לעקוב אחרי הדף שלי באינסטגרם ובפייסבוק "סופר אמא על עקבים"
>> בפעם הקודמת: תכירו את הילה אינציג: האמא שחושבת קודם כל על עצמה