בעקבות הכתבה שפרסמתי כאן בנושא הילד המועדף, קיבלתי תגובות רבות מגולשים. אנשים פנו אליי, מוטרדים וחוששים, מבקשים להבין האם זה בסדר להעדיף ילד אחד על פני אחיו.
הורים שמרגישים כך נחלקים לרוב לשתי קבוצות: אלה שאומרים שזה לא לגיטימי ושאם מתעוררות תחושות כאלה, יש להסתיר אותן; ומצד שני הורים שמדברים על כך בכנות ובפתיחות, ואפילו מנסים להצדיק את התחושות ("הילדה דומה למשפחה של האב").
מאחר שהצפתי בעיה, הייתי רוצה לנסות גם לתת לה פתרון. פתרון של מחשבה ופעולה, מתוך כיוון לגישה אחרת.
הילדים שלוחצים לנו על כל הכפתורים
קשה להגדיר רגשות. האם כשאנחנו חושבים שאנחנו אוהבים ילד אחד יותר, אנחנו באמת מתכוונים לאהבה? נראה שלא.
בתפיסת העולם שלי, אנחנו אולי לא בוחרים את הילדים שלנו, אבל הם בהחלט בוחרים אותנו. זוהי תפיסה רוחנית (וקבלית), שלפיה הילדים של כל אחד מאיתנו לא נולדים במקרה. הם בוחרים אותנו, הם מגיעים לכאן על מנת לאתגר אותנו והם למעשה יכולים לשמש עבורנו כלי עזר להתפתחות אישית.
אני מאמינה שיש ילדים שהגיעו לעולמנו כדי ללחוץ לנו על כפתורים כואבים. אלו בדיוק הילדים שיעוררו בנו קושי, שיאתגרו אותנו ביום יום. אלה הילדים שיתישו אותנו, שיגרמו לנו להגיד להם: "למה אתה לא יכול ללמוד מאחיך?"; "אוף, כמה קשה לי אתך"; "איך את דומה לאבא שלך, אני לא יכולה לסבול את זה".
אלו הילדים שאוהבים להתלכלך; כשאנחנו סופר נקיים; ששונאים ללמוד כשאנו בעלי תארים ומעריכים מאוד לימודים; אלו הילדים הכי נודניקים, כאשר אנו הורים חסרי סבלנות. בקיצור, משהו בהתנהלות שלהם, בדרך שבה הם חושבים, מתבטאים או מביטים עלינו - יפגיש אותנו עם עצמנו דווקא במקומות הכי רגישים; הם יוציאו מאיתנו תחושות ורגשות שהיינו מעדיפים שלא לחוש.
מנגד, יש את הילדים שמתאימים לנו כמו כפפה ליד. הם מצייתים לנו, אוהבים כל מה שאנחנו מייצגים עבורם. הם מעריצים אותנו והולכים בדרך שלנו. הם גורמים לנו נחת. אלה הילדים שלא מעמתים אותנו עם המגבלות שלנו, אלה שנגיד להם משפטים כמו: "איזה מזל שיש לי אותך" ו"כמה אני גאה בך". אלה הילדים שיגרמו לנו להרגיש טוב עם עצמנו.
כמובן שרוב הילדים הם למעשה גם וגם, אבל הילדים שגורמים לנו להגיע למצבי הקיצון הקשים, הם אלו שאנחנו חושבים שאנחנו אוהבים פחות. אבל האמת היא, שלא מדובר כאן באהבה. ובעצם, אם נשנה גישה, נגלה שדווקא הילדים האלה הם העזרה הכי משמעותית שיכולנו לקבל בחיים האלה.
הילדים האלה אומרים: "תנו לנו צ'אנס"
אם נבחן זאת היטב, נגלה שהילדים שהכי מאתגרים אותנו, הם אלה שיעזרו לנו לשנות את עצמנו לטובה; אם אבדוק למה כל כך מרגיזה אותי העובדה שהילדה דומה למשפחת אביה, אולי אגלה שאני בכלל לא כועסת עליה, אלא על אבא שלה. אם אבדוק למה אני כה מצפה מהילד שלי שיהיה שקדן, אולי אגלה שאני בעצם מאוכזבת מעצמי. אם אבחן לעומק מדוע אני מתרגזת על כך שהבן שלי איטי, אגלה שאולי אני זו שלא יזיק לה להאט קצת את הקצב.
ואולי אם אשאל את עצמי בכנות: "למה הילדה שלי מוציאה אותי מדעתי?", אגלה שהיא כל כך דומה לי, ושאני עושה הכל כדי לא לראות את זה.
עם מודעות עצמית, סבלנות וקצת יותר אחריות הורית, נצליח להקשיב למסר של הילדים, שבעצם אומרים לנו: "תנו לנו צ'אנס. נכון שאולי אנחנו מרגיזים אתכם, מאכזבים אתכם, שונים מכם, או העתק קטן שלכם. נכון שאולי הייתם מעדיפים אותנו אחרים. אבל דווקא בזכותנו, אולי תוכלו ללמוד הרבה על עצמכם".
"הבן שלי רגיש למגע. וגם אני"
אני לא יכולה שלא לחשוב על הבן שלי. הוא אוטוטו בן ארבע, ולאחרונה איבחנו אצלו "רגישות יתר למגע" (מונח הלקוח מתוך סקאלת הבעיות שיש לילדים בעלי ויסות תחושתי). חלק מהתופעות של רגישות יתר למגע כוללות צורך ללבוש בגדים ארוכים (גם כשמאוד חם), צורך במגע מסוים או כעס על מגע מסוים, רגישות לרעשים, רוגז על דברים מסויימים וכו'.
לפני האבחון, חלק מהתופעות האלו מאוד הרגיז אותי. התווכחנו ורבנו המון על דברים שקשורים ברגישות הזו. לא הסכמתי שילבש בגדים ארוכים כשחם בחוץ, לא הבנתי למה קשה לו למרוח קרם גוף, למה הוא כועס עליי בכל פעם שאני נוגעת בו בצורה מסוימת.
בוקר אחד עם עצמי, חשבתי על העניין הזה של רגישות היתר למגע. תהיתי איפה זה פוגש אותי והאם זה סימן גם עבורי. רק עצם הישיבה הזו עם עצמי והמחשבות - הציפו אותי בבכי, כי פתאום קלטתי כמה הוא דומה לי. במשך שנים הדחקתי את העובדה שאני בעצמי סובלת מרגישות יתר; רגישות שגרמה לי למועקה רבה. בין השאר, התרחקתי מאנשים מסוימים, ממגע, מרעש. היו לי כעסים לא מוסברים על אנשים, ברחתי ממקומות הומים, רבתי עם בן זוגי, שכף רגלו נגעה בלילה, בטעות, בשלי והרעידה את עולמי.
סופה של אותה ישיבה עם עצמי הייתה אושר גדול; בזכות הקושי מול בני, ראיתי את הבעיה שלי.
אם כהורים נצליח לראות בהתמודדויות הקשות שלנו מול ילדינו, פוטנציאל להתפתחות אישית - נגלה שלא רק שאנחנו אוהבים את כל הילדים שלנו, אלא שדווקא בזכות אותם ילדים שמאתגרים אותנו, אנחנו מסוגלים לאהוב יותר את עצמנו.
מיכל איסט אלון היא יועצת ומנחה של תהליכי שינוי. בעלת תואר שני בלימודי משפחה ומתמחה בייעוץ למשפחות מורכבות