קשר בין אחים הוא דבר ייחודי שאין שני לו. מדובר בשותפות גורל שאין לה תחליף. היחסים הכי קרובים שיש. ביום הזיכרון כולנו מתייחדים על מנת להעניק כבוד לאלה שאיבדו את חייהם בשביל המדינה, ורבים מאלה היו אחים, קטנים או גדולים, שותפים בכירים לחייהם של יתר האחים בבית, אחים שחייהם לא ישובו להיות כפי שהיו. החלל שמותיר אחריו לכתו של אח הוא ייחודי, ולעולם אינו מתמלא. על האחים מוטלת האחריות להיות חזקים, לשמור על ההורים, והם חווים, בעצם, שתי חוויות של אובדן – ראשית של האח החלל, ושנית, של המסגרת המשפחתית שמתרסקת.
"אנו נותרים מאחור ללא מודעות לקיומנו"
"כשהלב בוכה רק אלוהים שומע. הבכי החרישי שלנו, האחים השכולים. ברגע אחד נשברו החיים לשניים ומאותו הרגע מתכנסים אנו בתוך עצמנו, עוצרים חלק מחלומותינו, ובתוך מהלומת השכול, החשוב לנו ביותר הוא לתמוך בהורינו היקרים, להקדיש את עצמנו לטובת הבית ולפעול בכל מאודנו לסגור את החלל העצום שהשאיר אחינו". כך מתארת פרידה שניידרמן, יו"ר ועדת האחים של ארגון יד לבנים, שאחיה מאיר נפל ב- ה' באייר 1974, את הכאב הפרטי שיום אחד בשנה הופך לנחלת הכלל. "אנו נותרים זמן רב הרחק מאחור בלא יחס ובלא מודעות לקיומנו. בשבילנו האחים, כל יום הוא יום הזיכרון. בלב אנו נושאים את הכאב והגעגוע, ובתוך כל זה מנסים לקיים שגרה של משפחה, עבודה וחברה. בשנים האחרונות מצאנו בית חם ותומך בבית ארגון יד לבנים שבו אנו מתכנסים, מדברים, צוחקים, בוכים ותומכים אחד בשני. וביום הזיכרון, כשכל עם ישראל מתייחד לזכר יקירנו שמסרו את נפשם ונפלו במילוי תפקידם, ועוטף אותנו, המשפחות השכולות, באהבה, מרגישים אנו תמיכה וחיזוק של כל העם, כאשר מלמעלה שומרים ומחזקים אותנו אחינו האהובים, שבמותם ציוו לנו את החיים".
ארגון יד לבנים מעניק כתובת לאחים ונותן להם תמיכה. "לפעמים לא רק האחים בוכים, גם הדיו בוכה לא מעט", אומרת פרידה, שבעזרתה האדיבה ריכזנו מספר מכתבים ושירים אישיים מאוד ומרגשים שנכתבו על ידי אחים שכולים.
העונג שבזיכרונות
רמו שלי,
אני כותב לך מגעגוע, כותב עם דמעות.
אני כותב גם מתוך עונג, העונג שבזיכרונות.
חסון כל כך, כל כך מרשים, ככה עם הראש מורם והמדים הירוקים.
ואני זוכר את השיחות שלנו, אני אחיך הצעיר,
לפעמים על כלום ולפעמים על שום דבר,
ולפעמים עצות של אח גדול לילד על איך נהיים גברים.
"מתי תתבגר כבר, אודי?" שאלת לפעמים,
אז זהו, רמו. התבגרתי. או ככה לפחות אומרים.
הספקתי כבר ללבוש מדים וגם לפשוט מדים.
סיימתי בגרויות, הכרתי בחורות,
אבל באיזשהו מקום נשארתי אותו ילד, עדיין מחכה לאותן העצות.
נאחז בתמונות, בזיכרונות קלושים, בחיוך הקבוע בקיר,
ומדי פעם איזו סבתא או דודה מסתכלת בתמונה ואומרת:
"אוי, איך שאתם דומים...".
ואני כל כך רוצה לצעוק ולזעוק למרומים, אוי, כמה שהייתי רוצה לראות אותך.
רק כדי להגיד כמה מילים. לספר לך גאווה מהי, וכמה לימדת אותי באותם שיעורים.
עשר שנים ארוכות חלפו מאז אותו בוקר נורא.
עשר שנים שאתה כבר לא חולם חלומות.
עשר שנים שאתה לא מנסה להגשים אותם.
כל כך הרבה השתנה, אבל העולם כמנהגו נוהג.
הלוואי והייתי יכול לספר לך קצת על דברים שקרו פה כשלא היית.
על דברים שעוד יקרו כשלא תהיה.
עד לא מזמן הרשיתי לעצמי לחלום שלפחות איתנו הכל יהיה בסדר.
כי הרי לקחו לנו אותך, ומה עוד יכול להיות יותר גרוע?
זה היה לפני כמעט שנה כשקיבלתי את הסטירה המצלצלת.
"מור איננה," הם אמרו. "מור נפטרה". מור הייתה המשענת שלי. ביחד חשבנו עליך, ביחד העלינו
זיכרונות, ביחד בכינו. ביחד החזקנו את אבא ואת אמא ולימדנו אותם מחדש איך לחייך. ביחד עמדנו
בחופה של מור וביחד בכינו על שלא היית איתנו. ביחד התרגשנו כשנולדו הנכדים, האחיינים. אלה שלא
יכירו את "דוד גיבור" שלהם, אלה שלא יכירו גם את אמא.
ופתאום נשארתי לבד, לבד מעלה זיכרונות וגם בוכה לבד. גם הזיק שהדליקו הנכדים החדשים בעיניים
של סבא וסבתא כבה פתאום, והאמת שאני לא מתכוון לוותר. המשפחה שלנו תהיה ביחד, ורוח הזיכרון
תמיד תשאיר אותנו עם ראש מורם. הגאווה על מה שהייתם לא תיתן לנו להוריד אותו אף פעם. קשה
להסביר לך עד כמה העצב קשה מנשוא, גדול וכואב, אבל בכל פעם מחדש אני לומד שהחיים האלה הם
פשוט מירוץ משוכות, ואני נחוש להמשיך לקפוץ מעליהן, גם אם במקרה שלנו הן גבוהות טיפה יותר.
כנראה שלמדתי מהטוב ביותר.
מאת אודי רוטנברג, אחיו של סמל ראשון רם רוטנברג ז"ל, שנפל ב-10.7.1999 בזמן פעילות מבצעית בלבנון כחייל שריון.
התרגלנו
עברו רק שנתיים מיום לכתך מאיתנו, אך מי אמר שעדיין לא התרגלנו?
התרגלנו לכך שחיינו מלווים בעצב וכאב,
התרגלנו לדמיין אותך ולהתגעגע.
התרגלנו לבכות ככה סתם, לעתים כשאנחנו לבד, לתוך הכרית,
אך בציבור, כלפי חוץ, להראות כאילו הכל כרגיל.
התרגלנו להתייסר על איך לא הספקנו להגיד לך עוד משהו
איך פספסנו עוד רגע שיכולנו להיות איתך או לשוחח,
התרגלנו שליבנו מתכווץ מצער על שלא דיברנו עוד קצת ביום שישי האחרון לפני מותך.
התרגלנו בכל חג לשלב בין שמחת החג לבכי על כך שאינך חוגג איתנו,
ותוך כדי הקידוש להיחנק מדמעות.
התרגלנו לענות לילדים ששואלים עליך בפנים חתומות,
אך לבכות מבפנים בלי תשובות.
התרגלנו להצטמרר כשבאמצע העשייה היומיומית את שמך שמענו או בתמונתך נתקלנו, אנו כבר יודעים
ומתרגלים איך להסיט את המחשבות למשהו אחר ולהמשיך במה שבדיוק התחלנו.
התרגלנו להיאנח לעצמנו שבך נזכרנו, אנחת חוסר אונים אל מול חסרונך העצום.
התרגלנו לנסות להסביר לעצמנו שלא נראה אותך יותר,
לנסות לתפוס את זה בשכל, אך ללא הצלחה – איך אפשר להיפרד כל כך מוקדם מאהוב כה קרוב???
התרגלנו להתגעגע, להצטער, לכאוב ולהתאבל
אך התרגלנו לשאוב כוחות, להזדקף, להתחזק ולהמשיך בעשייה היומיומית מתוך שמחה.
התרגלנו לחיות במצב שלעולם לא נוכל להתרגל אליו.
מאת ברק פויר, אחיו של סמל אריאל פויר ז"ל, שנפל ב-17.5.2008 בעת מילוי תפקידו בשירות המילואים.
געגוע
געגוע. רק געגוע עמוק ואינסופי.
לראות אותו שוב, להריח את ריח הגוף,
להביט בעיניים הנוצצות, ללטף את הראש, לחבק, לנשק, לגעת.
כל התחושות כולן מזדככות אל הגעגוע הזה המתעצם ללא הפסק, צורב ומנקר מבפנים.
הזמן אינו מרפא דבר, רק מחדד את האמת
ומטיח אותה בפנים.
כבר לא נותן ללב להתנחם בתעתוע הדמיון ש... אולי הוא תכף ישוב.
אולי הוא פתאום ידפוק בדלת ויתיישב אל השולחן, עייף ורעב ומתגעגע.
ויום אחד, בלי התראה מוקדמת,
מבין הראש את מה שהלב מסרב לקבל –
הגעגוע הזה כבר לא יסופק לעולם.
והמחסור מתעצם, והחלל גדל, והמחשבות מפנות מקום לכמיהה הפשוטה כל כך –
שהגעגוע ייפסק.
שאפשר יהיה להביט בו, לראות שוב את החיוך,
לתת לו לשים את הראש על הכתף,
ואז להירגע.
אפילו לדקות ספורות.
אפילו לרגע.
ככל שחולפות השנים,
ככל שהזיכרון מתכהה עוד ועוד, הגעגוע רק גובר.
כבר אין כעס, אין כאב, אין תרוץ ואין השלמה.
רק געגוע טהור.
געגוע לנוכחות, געגוע לשלוה
געגוע לימים שלפני הכל.
לרגע אחד נטול געגוע.
מאת אייל אוחנה, אחיו של סגן יצחק (איציק) אוחנה ז"ל, שנפל ב- 3.2.1987 בזמן פעילות מבצעית בשירות לביטחון כללי.
צחי אחי הגדול
מילה, שורה, עמוד ודף
אני כותבת וכותבת תשע שנים.
מילה, שורה, עמוד וכבר המון דפים
ואני פוחדת שזה לא יספיק,
שאותי לא מבינים.
ב-11 בספטמבר העולם השתנה.
ב-11 בספטמבר העולם שלי נחרב.
הטלוויזיה שידרה מראות מהגיהינום
וגן העדן הפרטי שלי הפך לסיוט.
ושוב עוד מילים ועוד שנה עוברת
ואני את מחשבותיי על דף מסדרת.
הבלגן בלב כל כך גדול, עמוק,
ואני מתפוצצת.
גם אם אמלא את כל המחברת,
אני רוצה לצעוק, לזעוק, אך שותקת.
הנה עוד אזכרה או יום זיכרון,
אתה ואני כאילו ביחד בתוך הארון.
אתה בלי מילים
ואני עם יותר מדי.
אלוהים ברא את העולם בשישה ימים
ובחר לנוח ביום השביעי.
אלוהים קטף לנו כל כך הרבה ילדים
ואני בחרתי להקריא לראשונה רק בשנה השביעית.
צחי שלי הוא גם שלנו.
המילים שלי מדברות עליך,
אך אני גם מבינה ששייכות הן לכולם,
זאת למרות שאני מרגישה אבודה בעולם.
כי איך יכול להיות שאתה נולדת לפני
ואני כבר יותר גדולה ממך?
כי איך יכול להיות שהכל השתנה?
גדלתי ולמדתי, התאהבתי והתאכזבתי,
התגייסתי והשתחררתי, טסתי וחזרתי,
ואתה נשארת ולא הספקת.
אתה צעיר וצח, יפה ונצחי, צחי שלי.
כל יום שעובר
ועמו מילה או שורה, עמוד ודף
נוסף עוד משהו אחד – געגוע.
מאת נעמה דוד, אחותו של סמל שני צחי דוד ז"ל, שנפל ב-11.9.2001 בזמן מילוי תפקידו כשוטר משמר הגבול