כשניסינו לחשוב מה אפיין את ההורות הישראלית השנה, היה לנו ברור ש"אימהות שוקעות" היא התשובה. זו הייתה השנה בה התרחקנו בצעד נוסף מאידיאל ה"אימהות המשקיעות" לכיוון ה"אימהות השוקעות", השנה בה התחלנו להודות שלא בא לנו להכין עוגת אנה ואלזה בחמש קומות, שאולי גם עוגה כושית עם סוכריות צבעוניות תספיק. 2016 הייתה השנה בה התחלנו לפתוח את הפה, להיות יותר אנושיות, יותר אמיתיות, יותר כנות – וגם יותר שלמות עם הרגשות שלנו, עם האימהות שלנו, דווקא בגלל שהיא לא תמיד מושלמת.
איפה רואים את זה? בכל מקום, ובעיקר, כמובן, ברשתות החברתיות. "התחתנתי עם אדיוט", "ככה הבטן שלי נראית" וכמובן "אמהות שוקעות" הן כולן דוגמאות לקבוצות בפייסבוק שהכלל הבלתי כתוב היחידי בהן הוא שאסור לכם להיות מושלמים. להיפך: מה שעושים עכשיו זה לקטר ביחד על הבלאגן בבית, על הפרטנר המעפן, על הגוף הרופס אחרי הלידות, על הילדים שעושים לכם את המוות. הדברים שפעם היה אסור להגיד הם עכשיו הכי באופנה: מותר להגיד, וגם רצוי, כמה שלהיות הורה זה קשה.
"בחברה הישראלית, שהיא חברה המעודדת ילודה, ישנו קשר שתיקה שלא אפשר עד היום להורים לדבר על החלקים המורכבים והקשים בהורות, אבל בתקופה האחרונה נראה שקשר השתיקה הזה נפרץ", אומרת האנתרופולוגית ד"ר דריה מעוז, שספרה "הורות ללא מסיכות" - ספר המנסה להאיר את הצדדים החשוכים של ההורות - יצא השנה. "פרויד היה זה שנתן בזמנו לגיטימציה לילדים לקטר על הוריהם, ולכן זה נראה לנו טבעי. עד לאחרונה ילדים נחשבו לפרות קדושות ולנו, כהורים, אסור היה להביע באותה מידה רגשות מורכבים כלפיהם".
ד"ר מעוז מספרת שכשהספר שלה יצא הוא התקבל בחשדנות. "ממש ראיתי איך לאט לאט הרעיון מתקבל, וגם ההיגיון שבו - שדווקא שחרור הרגשות האפלים מונע מאתנו כהורים לפעול על פיהם בצורה עיוורת", היא מספרת. "עד לא מזמן היה מקובל להטיף להורים, לחנך אותם, לנזוף בהם, להטיל עליהם אשמה, לשים את הילדים במרכז. אבל המגמה השתנתה, והיום ההורים התחילו להסתכל על עצמם: איך הם מתמודדים עם ההורות. הגישה של הספר כאילו נכנסה בשנה האחרונה למיינסטרים, היא כבר לא נראית כמשהו יוצא דופן או מוזר. הספר גם התעורר מבחינת המכירות שלו לאחרונה ובקרוב תצא לו מהדורה שנייה, וגם זה לדעתי אומר משהו".
כדוגמה מביאה ד"ר מעוז את הסדרה החדשה "מסובך" של רן שריג: "היום מעזים להראות איך לאבא בסדרה אין כוח לבנות שלו, או איך הבת הצעירה נתקעת לו בחיים כשהוא רוצה לצאת עם בחורה והוא מת שתעוף לאמא שלה. אין לו כוח לילדים שלו בכלל, אבל מצד שני הוא גם מאוד אוהב אותם. הסדרה הזו מראה בדיוק את המורכבות: יש לנו יחס אמביוולנטי כלפי בן הזוג שלנו, כלפי חברים שלנו, כלפי ההורים שלנו. אם נכחיש שאנחנו מרגישים רגשות אמביוולנטיים כאלה גם כלפי הילדים שלנו, הם לא ייעלמו מעצמם".
אז למה פתאם זה נהיה כל כך סבבה לקטר שהחיים כהורים הם לא דבש? מיכל דליות, מדריכה בכירה ליחסים במשפחה וסופר נני הישראלית, טוענת שחלוטין מדובר ברוח התקופה. "מאז ומעולם ההורות הייתה קשה", היא אומרת. "לגדל ילדים, לדאוג להם למחסה, למרפא, למזון ולחינוך הינו תפקיד תובעני ושאינו מפסיק בתום עשר או עשרים שנות חיים עם הילדים. עד למאה הקודמת המבוגרים (הורים ואנשי חינוך) השפילו את הילדים, הצליפו בהם, מכרו אותם, שיעבדו אותם, אבל במאה הנוכחית חדרו אלינו רעיונות הדמוקרטיה והפסיכולוגיה, והילדים לא נתפסו יותר כנחותים אלא כבעלי חשיבות רבה, ולעיתים אפילו יותר מאשר ההורים עצמם. המהפכה הזו שמה את הילדים בראש סולם החשיבות, כנסיכים וכנסיכות, ואת ההורים היא שמה בתוך בועה תובענית ומלאה רגשות אשם – הורה שעסוק בלרצות ולשמח את הילדים כל הזמן, אין לו זמן לעצמו או לגיטימציה לרצונות ולצרכים שלו".
בשנים האחרונות, מסבירה דליות, פוסע העולם המודרני לשלב הבא: "האני נהייה מאד חשוב, לעתים אף חשוב יותר מאשר הביחד. וכך, כאשר הורים אמרו לעצמם שהם חיים למען הילדים ומנגד פמפמו להם שהם צריכים לפתח את האני האישי שלהם – נוצר חוסר איזון ותחושה של 'אכלו לי שתו לי', וההורים התחילו לקטר".
אולי קצת הגזמנו עם פתיחות היתר?
מה שתרם מאוד לתופעה הזו הן הרשתות החברתיות. "הקשרים המקוונים מאפשרים לכל אחת ואחד מאיתנו לדבר כמעט בלי פילטרים: לכתוב מה שבאמת יש לנו בלב, בלי שנצטרך לפגוש את הבעת הפנים של מי שקורא את דברינו. אפשרות זו מתירה לנשים ולגברים לכתוב את אשר על ליבם ולתת ביטוי לדילמה המתמשכת הזו שבין חשיבות הילדים לבין חשיבות ההורה עצמו. הקיטור נעשה יותר קל, יותר עממי, יותר משותף".
יכול להיות שאיבדנו קצת יותר מדי פילטרים? שהלכנו רחוק מדי עם הקיטורים והכנות? לדברי דליות, ממש לא. "אני אוהבת כששוחטים פרות קדושות", היא אומרת. "ילדים זה נפלא וזה קשה. ילדים זה צורך רגשי, חברתי וביולוגי - אבל זו עבודת פרך ללא יכולת לחנינה. ילדים זו זכות וזו גם חובה. אם קיטורים משחררים אותנו קצת וגורמים לנו להיות אנשים טובים יותר – אני קונה".
"נראה שנפרץ איזה סכר", מסכמת ד"ר מעוז, "אנשים חיכו לרגע הזה שיוכלו לשחרר את הדברים ולא לעמוד כל הזמן למשפט ולחוש רגשות אשמה על כל רגש שאינו טהור, יפה, מושלם ואוהב שיש להם כלפי ילדיהם. הרי עד היום זו הייתה הצגה. אין אדם שחש כל הזמן רגשות חיוביים כלפי ילדיו, כשם שאין אדם שחש אך ורק רגשות חיוביים כלפי כל אדם אחר".
אם עקבתם אחרי הטורים של יועצת ההורים, מדריכת השינה שלי פורפר-רוזן שבימים אלו עתידה להתחיל התמחות בטיפול מיני, יש להניח שתזהו כי מדובר בבחורה יותר שוקעת ממשקיעה, אבל גם היא מבינה שהאמצע הוא המנצח. "בסופו של דבר, אישית ומקצועית, אני תמיד מנחה את ההורים שמגיעים אלי לטיפול למצוא את האמצע. מה זה אומר? זה אומר שלא משתעבדים לעבודות הבית אבל גם לא צריך לחיות בכאוס. היו הורים טובים והיו שם עבור הילדים אבל דעו גם לשמור על עצמכם ולעשות למענכם ולא רק אחד מהשניים. תריבו בזוגיות שלכם, תעשו מזה צחוק אם צריך אבל אל תריבו כל הזמן ואל תצחקו אחד על השני כל הזמן. תדעו גם להשלים, תדעו להגיד לעצמכם מתי זה כבר לא מצחיק ופוגע לצחוק על האחר ובעיקר דעו לריב יפה בלי מכות מתחת לחגורה (כן, יש דבר כזה). תמיד האמצע עדיף מאחד הקצוות כי רק כך מרוויחים שני דברים ולא רק אחד. בהתכווננות כזו, להתחיל את שנת 2017 יעשה לכם רק טוב".
