"איזה מזל שלקחנו את הילדים האלו, כמה החיים שלנו היו שוממים עכשיו אלמלא שניהם היו בבית, אני הענקתי לעולם והעולם העניק לי בחזרה, בשתי ידיים", אומר לנו נתן מאיר, אב לשישה ילדים ובעלה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה על ידי מחבל בביתה בעתניאל בינואר השנה. התמודדותן של משפחות אומנה עם הילדים וההורים הביולוגיים טומנת בחובה לא מעט אתגרים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בילדים עם צרכים מיוחדים. מאיר מספר על הקושי איתו הוא מתמודד לצד הזכות הגדולה והמתנה שניתנה לו.
>> חושבים שאתם מתאימים להיות משפחת אומנה? היכנסו
היה שם רגע של חסד
ההחלטה של משפחת מאיר להביא ילדי אומנה נעשתה עוד לפני שנתן ודפנה בכלל נישאו. "דפנה עצמה הייתה ילדה שגדלה ללא בית והידיעה שהיא תהיה בית לילדי אומנה הגיעה מהצורך שהיא חוותה. מגיל עשר, כשהייתה בכיתה ה', היא הייתה בפנימייה, ורק התארחה בסופי שבוע ובחופשים אצל משפחות. אני, מהצד השני, הגעתי מבית שהיה מארח הרבה מאוד צעירים ועולים חדשים שלא היה להם היכן לגור", מספר נתן מאיר, "ידענו שילדי אומנה באים עם 'נדוניה' לא קטנה, שאלנו את עצמנו עם אילו קשיים נתמודד ועם אילו יהיה קשה יותר. דפנה העדיפה ילדים מעל גיל שנה ואני אישית לא רציתי להתמודד עם לקויות חריגות, חששתי שזה יהיה קשה מדי. ובכל זאת, כשהציעו לנו לקחת את שני הילדים - האחד מתחת לגיל שנה והשני עם לקות חמורה, הסכמנו. באנו בפתיחות לב והיה שם רגע של חסד שבו נתנו לאלוקים לנהל לנו את החיים. זה מסוג הטעויות הכי טובות שאנחנו עושים בחיים. אנחנו אוהבים לתכנן את הכול מראש אבל אתה לא יכול להחליט החלטה מושכלת, כי אתה לא יודע מה זה יעשה לך ואיך זה ישפיע על הבית שלך".
איך זה השפיע באמת?
"תראי, היו לא מעט קשיים שלא דמיינתי אותם, ומצד שני גם לא דמיינתי כמה זה נותן ומעניק, והופך אותי לבנאדם אחר. זכיתי לגדל ילד שלא מגלם את הציפיות שלי, אבל אני אוהב אותו כדי לאהוב. אהבה בלתי תלויה לחלוטין. מדובר בילד שאני נאבק כדי שיילך, או ילמד לעשות צרכים בשירותים. אני אדם שונה לחלוטין מהאדם שהייתי לפני 5 שנים, בניסיון החיים שלי, בכוחות הנפש שיצאו מן הכוח אל הפועל. כשאתה מעניק לעולם, העולם מעניק לך בחזרה, והעולם העניק לי בשתי ידיים".
החיים שלנו היו שוממים אלמלא ילדי האומנה
ילדי האומנה הצטרפו למשפחת מאיר לפני חמש שנים. ל-א' (7) יש עיכוב התפתחותי חמור במגוון רחב של תחומים. ו-ל' (5) הוא ילד "רגיל", אם יש בכלל דבר כזה. התמודדות של משפחות אומנה עם הילדים והמשפחות הביולוגיות שלהם מהווה קושי אחד, ואילו גידול של ילד אומנה עם צרכים מיוחדים קשה שבעתיים. "כל מי שמגדל ילדים באומנה יודע שהאומנה מנהלת לו את החיים ולא להיפך. אתה מגדל ילדים וצריך להיות מוכן לזה שיום אחד הם יחזרו להוריהם, זה מאוד קשה. בנוסף, יש החלטות שאתה לא יכול להחליט לבד, וזקוק לחתימת ההורים הביולוגיים למרות שאין להם חלק משמעותי בגידול הילדים. אבל אתה שם את זה באיזה מקום, זה שלי אבל זה לא שלי. דפנה דרשה לדבר על דברים באופן הכי גלוי ומוחלט, ודיברנו איתם על כך שיש להם שני זוגות הורים. האומנה משתדלת לשמר את הקשר עם ההורים הביולוגיים כערך מוסף לחיי הילדים והשותפות הזאת אמורה להיות לטובת כל הצדדים".
גידול ילד עם צרכים מיוחדים מצריך המון טיפול ותשומת לב, הילדים הביולוגיים שלכם לא הרגישו שזה נגרע מהם?
"כששוחחנו עם הילדים, ושאלנו אותם מה הם חושבים על זה, שלושה מאוד רצו ואחת אמרה שהיא מוכנה. הטיפול בילדי האומנה מאוד גרע מהם אבל הם לא התלוננו, הם קיבלו שני אחים והם נושמים יום יום חסד ונתינה אינסופיים. אני מאוד מאמין בחינוך של דוגמה אישית. הילדים שלי אולי יעשו את אותו הדבר שהם יגדלו, ואם זה יקרה, אני אהיה המאושר באדם, מי יכול להגיד שזה חינוך לא מוצלח? אני שמח על הזכות האדירה שיש לי לתת ולגדל שני יהלומים. מבחינתי, שניהם הילדים שלי לכל דבר ועניין, כשאני מודה כל יום על הילדים שלי, אני מודה על ששת ילדיי".
איך ילדי האומנה התמודדו עם מותה של דפנה ז"ל?
"קשה מאוד לכולנו. א' נכח באירוע ועמד מטר מדפנה בזמן הרצח והתגובות שלו בהתאם. היו לנו הרבה שיחות סביב זה. ל' בעיקר מרגיש את החוסר במישהו שחיבק אותו הרבה וקרא לו סיפורים. מדי פעם הוא שואל מתי היא תחזור. אבל הקושי גם אצלם עולה ויורד ומשתנה כל יום. בשעות הערב זה יותר קשה. ככל שעוברים הימים נראה שההתמודדות עוברת עליהם בצורה כואבת אבל נכונה".
ואיך מתמודדים לבד עם גידול של ששה ילדים?
"אני ודפנה ידענו להסתדר לבד, כי ככה יכולנו לתת חופש אחד לשני בחיים. גידול הילדים מורכב, אבל זה היה קשה גם קודם וקשה גם עכשיו. יש לי היום המון עזרה אבל הקושי המרכזי בשבילי, הוא המקום של השיתוף הרוחני והרגשי שהיה בינינו. כל אחד מאיתנו תמיד היה בא ומספר לשני מה עבר עליו, ואין לי עם מי לשתף את מה שקרה ואת מה שהיה. היום הייתה ועדת השמה שהחליטה החלטה שחלמנו עליה הרבה זמן, וכשיצאתי משם, רציתי להתקשר לדפנה לספר לה, אבל היא איננה", מוסיף מאיר בצער.
משימה לא פשוטה
כיום, יש בישראל 300-350 ילדים עם צרכים מיוחדים אשר נמצאים במשפחות אומנה, בעוד כל האומנה היא בהובלה של משרד הרווחה ובמימון המשרד ובפיקוחו. הצרכים נעים בין אוטיזם, מוגבלות פיזית מוטורית, עיכובים התפתחותיים או תסמונות. כ-12 ילדים בעלי צרכים מיוחדים ממתינים למשפחות אומנה, רובם מעל גיל 3 ונמצאים במסגרות חירום או מקלטים, חלקם נמצאים עדיין בבתים הביולוגיים שלהם. עבור הילדים הבוגרים יותר קיים קושי גדול יותר לאתר משפחות מתאימות. על פי התקנות, ילדים עד גיל 12 עם צרכים מיוחדים יושמו קודם כל במשפחה אומנת. כ-10 אחוז מהילדים שחיים במשפחות אומנה, יחזרו להוריהם כעבור מספר שנים.
האם יש משפחות אומנה שמוותרות בגלל הקשיים שעולים?
"יש לפעמים מקרים כאלו, אך היום נותנים ליווי כפול לילדים כדי שיהיה אפשר להמשיך את המשימה, וזה מונע נשירה וסיומי אומנה. הרבה פעמים דווקא בגלל הצרכים המיוחדים, נוצר קשר חזק ואינטנסיבי בין המשפחות לילדים. היה מקרה של אימא אומנת שתרמה אונת כבד לילד כי היא רואה בו ילד שלה לכל דבר. דווקא בגלל המגבלה של הילד, ההתקשרות חזקה והמשפחות מוכנות להשקיע ועושות מעל ומעבר. אנו רואים שינוי אדיר של ילדים עם צרכים מיוחדים שחיים במשפחות אומנה".
איך נעשה החיבור של ילדי האומנה עם משפחת מאיר?
"משפחת מאיר קיבלה את שני הילדים יחד, היא עשתה תהליך רגיל של אומנה, ההורים נבדקו, עשו קורס הכשרה לאומנה וחיכו לילדים. לרוב, כשאנו מגיעים עם הצעה, המשפחות יושבות וחושבות על הדברים, עושות תצפיות ורואות אם זה מתאים או לא. משפחת מאיר הגיעה מאוד פתוחה למשימת האומנה, הם לא בדקו בציציות את החריגות של הילדים, זה בלט מתחילת הדרך איתם.
ההתמודדות עם הילד בעל הצרכים המיוחדים היא לא פשוטה, ודורשת התמסרות רבה, וזה מה שנתן עושה וגם דפנה ז"ל נהגה לעשות. בעקבות הטיפול המסור שלהם, אפשר לראות את השינוי האדיר שקרה עם הילד: מילד שלא דיבר בכלל, לילד שמביע את עצמו רגשית, ומתקדם בצורה לא רגילה. זה היתרון של לגדול במשפחה ולא במוסד או בפנימייה. ברגע שילד גדל במשפחה שמשקיעה בו ונותנת את הטיפול והחינוך הנכון, הוא ממצה את הפוטנציאל שלו ופורח, ולכל ילד יש פוטנציאל", מוסיפה עמיאל.
אלו משפחות יתאימו לילדי אומנה עם צרכים מיוחדים?
"משפחות בעלות רצון ופתיחות לטפל בילד עם צרכים מיוחדים, בחסרי ישע בכל המובנים. לעיתים, אלו משפחות שבעצמן מגדלות ילדים ביולוגיים עם צרכים מיוחדים, ויש להן מודעות לבעיות אלו. זה מהווה יתרון כי הן יודעות את ההתנהלות הנדרשת, ובאות למשימה עם הרצון לתת מהידע שלהן, ולהעניק בחזרה לחברה מה שהן קיבלו. בחלק מהמשפחות הקן התרוקן, אחרות מעוניינות לטפל רק בילדים עם תסמונת דאון משום שאלו ילדים שמביאים איתם יכולות רגשיות. ההורים הביולוגיים של ילדים כאלו חווים לא פעם נטישה ובלבול, משפחות האומנה מודעות לכך ומוכנות להירתם. לעיתים מדובר בתקופה ארוכה ולעיתים זה עד שההורים משלימים עם הילד שילדו", אומרת עמיאל.
"למי שיש הרבה אהבה בלב, אנשים שרוצים לתת ולהעניק ורוצים בית של חסד ומחפשים שזה יהיה הערך העליון בביתם, אין דרך טובה מזו", אומר מאיר, "אני ממליץ בחום לכל מי שלב אדם בליבו לצאת אל המסע הזה. בחלומות הכי וורודים לא ניתן לדמיין את מה שמקבלים מהעובדה שהכנסת ילד שהוא לא שלך הביתה, ואם יש לו מוגבלות על אחת כמה וכמה. ככל שהקושי גדל כך גם התגמול".