רק התחיל, אבל הספקתי לשכוח את הבת שלי בפינה של הסלון, כי היא הלכה לשחק ואני התפניתי לעבור על אימיילים. נזכרתי בה כשהיא דרכה על הלגו שהיא פיזרה, ובכתה. אבל זהו לא מקרה נדיר. ראיתי שיש לא מעט האשמות על כך שאבות נוטים לשכוח את הילדים יותר במכוניות, אז יש לי וידוי: אני שוכח את הבת שלי מלא פעמים. באופן הכי טבעי זה קורה לי כשאני עובד, או כשאני עושה ספורט, או כשאני יוצא. אז אני חוזר להיות מה שהייתי רוב חיי, שזה אינדיבידואל - אני ועצמי ותו לא. ובדרך כלל, כשאני חוזר אל התא המשפחתי, כשאני פוגש את אלונה אני לא מאמין שהיא שלי. לא בגלל החמידות האינסופית, אלא כי חולף רגע שלם עד שההכרה משתלטת על הגוף, וברגע הזה, הגוף שלי נדרך כי קשה לי, פיזית, לשחרר את התחושה שאני לא לבד עוד, ואני לא הדבר החשוב עוד.
גם הכעס היא תחושה פיזית למדי. ויש כאן כעס עמוק על חוסר צדק מוחלט - התמימות המדהימה של התינוק מול האכזריות האדישה של השכחה. אבל לכעס הזה יש צד אחר, אפל יותר: הוא נובע גם מכך שהאבא הזה דומה לי מדי, וקרוב אליי מדי. והישראלים מאוד לא אוהבים שמציבים להם מראה מולם.
כי אני יודע כמה אני מועד להיות "האבא המסור ששכח את ביתו באוטו" - כבר שכחתי שם טלפון, ותיק, וארנק, ומשקפיים, ואת המפתחות של האוטו, ואת התיק של הילדה, עם המים. אז אני חושש שלשכוח את הילדה זה ההתפתחות הטבעית של הטמטום והעומס המנטלי שאני חווה מאז ומעולם, וכדי למנוע את זה אני מקפיד לענות את עצמי ולחשוב טוב טוב על מה יקרה במקרים האלה: התינוק באוטו לבד. הוא בוכה. חם שם. ובסוף הוא בודד, מפחד ומתייבש. ואז מתרחק מאיתנו ונותרת שם רק גופה קטנה, ללא רוח חיים.
אז אני מפחד. עד כאן הווידוי. וככה אני מתמודד: אני מחנך את עצמי מחדש להכיר בערך של עקביות, של דברים קטנים שנעשים בצורה יסודית.
הפתרון: שימו את המשפחה במקום הראשון
אל תצפו שיבוא שינוי מלמעלה. נכון, בישראל יש מסורת של התערבות יתר של הממשלה כמעט בכל נושא, אבל יש כאן יותר מרק שאריות של דרכי פעולה. יש כאן ציפייה לפעולה מצד "הכוחות הגדולים" כי אנחנו חברה שמצפה לאירוע הגדול, כאמור. וחמור מכל, ציפייה כזו פותרת אותך מאחריות, ואין דבר שישראלים אוהבים יותר מאשר לפתור את עצמם מאחריות. ועם הציפייה הזו שוב אינך לבד בקרב מול האיומים האדירים - הרי יש דרישה רחבה "לעשות משהו", ויש כאן את המנוע של "רחשי הציבור". ולכן עדר הכבשים הישראלי יכול לפעות בציפייה מבלי לעשות דבר בעצמו.
אז באופן מודע לחלוטין, חנכו את עצמכם מחדש לסדר עדיפויות נכון יותר, תומך משפחה. ברור ששוק העבודה היום מאלף אותנו לזהות מוחלטת עם מקום העבודה, ולזמינות תמידית, אבל אתם צריכים לחנך את עצמכם לתעדף תמיד את המשפחה, את היומיום, ואת הרגעים הקטנים שיוצרים תשתית לחיים טובים יותר. אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילכם.
>> הכותב הוא בעל הבלוג "תשאלי את אבא"
לעמוד הפייסבוק של הבלוג