כולם מדברים על מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו שיצאה לחופשת לידה בת שבועיים בלבד. אומרים עליה שהיא אמא לא מסורה מספיק, שאיך זה יכול להיות שהאינסטינקטים שלה לא מושיבים אותה בבית לשלושה חודשים לפחות. אומרים שהקריירה שלה באה על חשבון המשפחה, על חשבון תינוק שרק נולד.
אבל בעצם, כולם מדברים על איזון נפשי.
כל אמא והנוסחה שלה
השיפוטיות הזאת מעוורת אותנו ומסיטה אותנו מהבעיות שלנו, אבל לפני הכל, היא גורמת לנו לטעות ולחשוב שאנחנו באמת מבינים איך נכון לגדל ילדים.
רק לפני מספר שבועות פרסמתי כאן טור על אמהות ואימהיות. הסברתי שאימהיות, שהיא בעצם אופן ביצוע התפקיד ההורי, היא דבר שחשוב לפתח בנו כבני אדם אנושיים, וכמובן על מנת לגדל ילדים באופן מיטיב יותר. הסברתי שכדי להצליח להיות אימהיים - גברים ונשים כאחד - עלינו להיות מאוזנים נפשית.
אבל איך משיגים איזון נפשי? איך מגיעים למקום שבו אנו יכולים להגיד: "לרגע הזה ייחלתי, אני מרגיש טוב עם עצמי?".
ובכן, אין נוסחת קסם למציאת איזון; זוהי עבודה לחיים שלמים. אבל אם כל אחד ימצא את הדרך האישית שבה יצליח לאזן בין "דאגה לעצמי" ו"דאגה לאחר" - זה כבר הרבה מאוד.
בעוד שאימהיות היא דאגה לאחר - להקשיב, להאכיל, לגלות אמפתיה; הרי שדאגה לאני העצמי (ובין השאר טיפוח קריירה) דורשת תכונות אחרות לגמרי כמו אסרטיביות, תקיפות, עמידה על שלי, נחישות, יוזמה, ניתוק רגשי, פיתוח עצמי, הגשמה עצמית וכו'. רק כששני הצדדים במשוואה מאוזנים, אנחנו יכולים להתקרב לאיזון נפשי.
מהרגע שבו הפכה לאם, מנכ"לית יאהו תיאלץ לעבור דרך ארוכה עד שתמצא את הנוסחה שתעבוד עבורה ועבור ילדיה. אם היא לא תעשה זאת, היא תשלם בעיקר מחיר נפשי. אבל היא לא שונה בעיניי מנשים אחרות שמתעלמות מחלק מסוים במשוואה; החלק שלהן.אותן נשים שמפסיקות לדאוג לעצמן, מתרכזות רק בילדיהן, ומהר מאוד מגלות שזה לא עושה להן טוב, אך הן לא מודות בכך. גם הנשים הללו משלמות מחיר נפשי של יציאה מאיזון, וגם הן עלולות להפסיק להיטיב עם ילדיהן מתוך תסכול, עצבות ודיכאון.
מה שצריך לזכור כאן הוא שכל אישה צריכה למצוא את הדרך האישית שלה שתאזן בין עבודה וגידול ילדים. אנחנו לא יכולים להגיד האם מאייר באמת טעתה, כי בכך אנחנו בעצם אומרים שיש נוסחה לכלל הנשים, בעוד שהנוסחה האמיתית היא מאוד אישית.
העבודה מחזקת את האמהיות שלי
לפני חודשיים ילדתי את בני השני. את הבן הראשון הבאתי לעולם לפני ארבע שנים, ועבורו עצרתי את עצמי מלכת. בביטחון מלא אני מודה, שבדיעבד זה לא עשה לי טוב. מבחינתי, ההקרבה הטוטאלית הייתה טעות שפגעה בביטחון העצמי שלי, בזוגיות שלי ובוודאי גם באימהיות שלי.
התחושה שאני רק אמא מעניקה ואוהבת שלא מצליחה לדאוג גם לעצמה, גרמה לי תסכול רב. תסכול שאולי לא יצא באופן ישיר בהתנהלות שלי מול בני, אבל ללא ספק השפיעה על נפשי לרעה, וסביר להניח שאם לא הייתי תופסת את עצמי בזמן, אולי הייתי נשאבת לדיכאון עמוק שבסופו של דבר היה גם פוגע בו.
עם בני השני כבר הייתי למודת ניסיון. רציתי לחזור מהר לעניינים ולא חיכיתי אפילו שבועיים עד שחזרתי לכתוב ולייעץ. להבדיל ממאייר, אני עובדת מהבית ויכולה לנהל את הזמן שלי כרצוני, אבל דבר אחד אני יודעת: כדי להיות מאושרת, אסור לי לוותר על המימוש העצמי שלי בעבודה. אם יש משהו שלמדתי בארבע השנים הללו בין הילד הראשון לשני, הוא שכדי לפתח את האימהיות שלי מוטב יהיה לי לדעת לתת לעצמי. והיום אין לי ספק שהעבודה רק מחזקת את האימהיות שלי ולא מחלישה.
ההתפתחות שלי אל עבר מקום של איזון נפשי, היתה למידה ארוכה, תהליך לכל דבר. היום אני יודעת שכדי להגיע אל התובנות שהגעתי אליהם לגבי עצמי, הייתי זקוקה להיות במקומות הלא נעימים שהייתי בהם. כדי למצוא את האיזון עלינו לפעמים לצאת מאיזון. ממקום של חסר קיצוני, יכולתי להיות באזורים לא נוחים בחיי, להרגיש רע ולשאול את עצמי את השאלות הקשות: מה אני רוצה בחיי? ואיך אני רוצה להשיג את זה? מהם סדרי העדיפויות שלי בחיים? ועוד שאלות שעל מנת להגיע למקום טוב יותר עם עצמי נאלצתי לספק להם תשובות.
יכול להיות שכמוני, גם מריסה מאייר צריכה ללמוד היום לאט לאט ובדרכה שלה, איך עליה לעשות את זה נכון. הלחצים שמופעלים עליה כמנהלת בכירה, הם ודאי עצומים. יכול להיות שהיא חזרה מהר מדי לעבוד, אבל גם יכול להיות שרק בזכות זה, היא תבין משהו על עצמה. אין חכם כבעל ניסיון ואת הדרך האישית של מאייר, רק היא תוכל לעשות.
הורים לא מאושרים - פוגעים בילדיהם
בכל מקרה, להגיד שנשים כמוה שכחו מה המהות שלהן, זו רגרסיה נוראית. נשים כמו מריסה הן דוגמה להצלחה, וזו תהיה טעות לטאטא את הצלחתה מתחת לשטיח האמהות. לא בגלל מאייר הילדים שלנו סובלים מחסר באימהיות.
הילדים שלנו סובלים היום כי הוריהם לא מאושרים, והורים אינם מאושרים משום שהם לא מאוזנים נפשית. כשההורים לא שלמים עם עצמם, לא בטוחים בעצמם ולא שמחים בחלקם, זה פוגע בילדים. ילדים צריכים לדעת שהוריהם מסופקים, אוהבים אחד את השני ואותם, והכי חשוב, בטוחים בבחירות שלהם.
בכל פעם שעולה לכותרות סיפור של אישה כמו מאייר, נעשות הכללות והקשות לגבי אוכלוסיית האמהות או הנשים. בואו ניזהר לא להעביר מסר לכלל הנשים, דרך פריזמה כה מצומצמת. אנחנו עדיין חברה שמעדיפה לשפוט במקום למצוא פתרונות, לבקר במקום לעזור, לדבר במושגים דיכוטומיים של שחור או לבן, נשים או גברים, ילדים או קריירה, במקום להתחיל לדבר במושגים של גם וגם, ולשפוט כל דבר לגופו.
אני מציעה לכל אחד מאיתנו להסתכל אך ורק על מסלול חייו ולשאול את עצמו: האם אני מרגיש מאוזן? האם יש לי סיפוק בחיי? היכן הייתי רוצה להתפתח? איפה יותר קל לי להיות, במקום של 'דאגה לעצמי' או 'דאגה לאחר'? מה הייתי רוצה לשנות בחיי?
כשנצליח לענות לעצמנו על חלק מהשאלות, נדע שאנחנו מצליחים להיות בדיאלוג עם החיים שלנו במקום בדיאלוג עם החיים של אנשים אחרים. רק ממקום כזה נוכל להשיג אושר.
הכותבת היא יועצת זוגית ומשפחתית, מתמחה ב"משפחות מורכבות" ומנהלת פורום ייחודי למשפחות מורכבות בפורטל "המשפחה"