אמא אלישבע יצרה עבור שבעת ילדיה תיעוד פלאי: מחברות מוקפדות בכתב יד צפוף, המתארות את קורותיו של כל אחד מילדיה מיום לידתו ועד בגרותו. הרים של מחברות, כשהטוויסט הלא צפוי הוא בבחירה הספרותית: אלישבע רייז כתבה את המילים כמו מתוך גרונו של כל אחד משבעת ילדיה, כאילו שהוא הדובר ולא היא.
הסיפור הייחודי הזה נחשף בכל רבדיו המרתקים בסרט תיעודי משפחתי ומטלטל בשם ״המחברות של אליש״, אותו יצר נכדה של אלישבע, היוצר גולן רייז. הסרט יצא לאקרנים ב-1.11, וכבר זכה בפרס העריכה בפסטיבל ׳דוקאביב׳ האחרון. אמנם על פניו נשמעת אלישבע כמו אמא מעורבת מהאגדות, אלא שכתיבת המחברות הללו, אותן כתבה והסתירה, ונמצאו רק לאחר שנפטרה בגיל 82, אינה מייצגת את היחסים בין האם לילדיה. הכתיבה בקולם של הילדים מייצגת אולי כמיהה לקרבה, אבל לא קרבה של ממש. האם, כך נחשף בסרט, לא חיבקה ולא שוחחה, לא ניחמה ולא הקריבה, ומודל החינוך הקיבוצי, בו הילדים גדלים בבתי הילדים, התאים לה מאוד.
המחברות המדוברות היו מפעל חייה של אלישבע, ואפשר ללמוד מהן אפילו יותר על קיבוץ עין צורים מאשר על הילדים עצמם ואופיים. רייז גרם לאביו ודודיו לשבת מול המצלמה ולפתוח לראשונה את המחברות, לתפוס בקצה חוט המוביל אל האם, אותה חוו כולם כקרה ומרוחקת, והמפגש הזה לא קל לצפיה ומחייב את כולם לחשבון נפש ומבט מחודש בעבר.
רייז בן ה-39 הוא אב לחמישה ילדים. ״העובדה שאבי מעולם לא חיבק אותי, יחד עם היותי אב בעצמי, עוררה בי את הרצון לחולל תיקון בחייו,״ הוא מספר. ״זה תמיד היה קשור לאימו שלו, סבתא שלי, שהקרירות שלה כלפיו וכלפי ששת אחיו הייתה בולטת במיוחד. כשהיא מתה ומצאנו את מחברותיה שכתבה כל השנים, הבנתי שהאוצר שהשאירה יכול להפוך להיות הדרך להחזיר אותו לעבר, ולמצוא יחד איתו דרך להקל על הכאב.״
המחברות שאבו מיד את רייז, הציתו בו את היצירה וגילו לו צדדים נוספים בסבתו המנוחה. ״המחברות איפשרו לי לגלות אישה מיוחדת במינה, אחת שכתבה על כל ילד וילד מנקודת המבט של ילדיה. לרגע אחד היא מתגלה כאישה שחיפשה להיות אמא ולא יכלה. הושבתי את אבא ואת אחיו מול מצלמה ויחד אנחנו יצאנו לסיבוב ילדות נוסף שבסופו קרה משהו גדול. לא, הוא לא חיבק אותי בסוף, אבל ראיתי אותו בוכה בפעם הראשונה והרגשתי שהוא שיחרר משהו שהיה נצור שם 60 שנה. ״
רייז מספר שלהפתעתו, האחים הסכימו בקלות לדבר ולפתוח את המחברות.״ אני לא בטוח כמה הם ציפו לשאלות שלי ולמשך הזמן שהעמדתי אותם מול המצלמה,״ הוא מודה, ״אלו היום המון שעות של קריאה ושיחה, אבל הם הלכו אותי, דיברו בפתיחות והרשו לעצמם לדבר ללא עכבות. זו הפעם הראשונה שמישהו מדבר איתם על הנושאים האלה בוודאי הפעם הראשונה שבה הם קוראים את תיעוד חיים דרך כתיבתה של אימם. ובכל זאת זה היה משוחרר ואמיתי.״
ההקרנה הראשונה לבני המשפחה היתה, כצפוי, חוויה חזקה מאוד, ״הם בכו, העלו שאלות ואישרו את ההקרנה של הסרט ללא צנזורה כלל וכלל,״ מפתיע הבמאי. ״אני חושב שבמודע או שלא הם יודעים שהיה כאן תהליך של ריפוי מסויים ושהסרט ישפיע על שארית חייהם. דרכו הם הבינו משהו עליהם ובעיקר עליה. אני לא יודע אם הם למדו לסלוח אבל בוודאי להבין את נקודת המבט שלה טוב יותר. את ההשפעה המשפחתית של הסרט לא נדע בשנה הקרובה אלא רק בעוד כמה וכמה שנים. זה אכן הפך לנושא שיחה בקרב האחים שאגב נפגשים אחת לזמן ממושך אבל כשהם נפגשים יש חגיגה.״
הסרט נוגע כמעט בכולם, יוצאי קיבוץ, ילדים והורים, ומעורר קשת של רגשות. ״התגובות פשוט קיצוניות ומטלטלות,״ רייז משתף. ״ומבחינתי חסרות תקדים, מכל הסרטים שעשיתי. אנשים מדברים על כך שהם חוזרים מהסרט ורצים לחבק את הילדים שלהם, יש כאלה שחושפים את העובדה שהם כתבו מחברות והחביאו אותן כל השנים. יש אחרים שמלאים כעס עליה וגם עלי על שחשפתי את הכול לעיני הציבור. רוב התגובות עולות על ידי הורים שמעלים שאלות מורכבות על החינוך של הילדים שלהם על הזיכרונות שיש להם ועל טעויות שהם עשו כל השנים. זו הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה ומתפרק בצורה כזו. זה בהחלט מטלטל וגורם לך לראות אותו באור שונה. זה ללא ספק שינה בי משהו. יום אחד גם ילדי יגדלו ואני שואל את עצמי כיצד הם יראו אותי וכיצד הם ירגישו כשיביטו לאחור על מערכת היחסים שהיתה לנו שעיצבה את זהותם.״