כן, ברור, משהו צריך להשתנות בכל הסיפור הזה של החופשות. כל בר דעת מבין את זה, וכשנכנס אוגוסט מרבים לדבר על זה כי אין סידור ובא למות וכיו"ב. ההצעה הכי חכמה שאני שמעתי היא זאת שמדברת על הזזה של החופש הגדול לאוגוסט־ספטמבר, שזה שלוש ציפורים במכה אחת (פחות ימי חופש בשנה; ביטול הפיקציה של לימודים בחודש החגים; הופעת האופציה של חופשה משפחתית באירופה במחירי לא־יולי־אוגוסט). אבל משהו מציק לי בדרישה לקצץ את זמן הבטלה של ילדינו, או ליתר דיוק שני דברים מציקים: הלוגיקה והפרקטיקה.
בצד הלוגי, הדרישה לקצץ בחופשות מזכירה לי את הדרישה לגייס את כולם. זה כאילו שהחזון שלנו כאומה הצטמצם עד כדי כך שאנחנו אפילו לא שואפים לאיזושהי אידיליה — נגיד לתת להורים יותר חופשות במקום לתת לילדים פחות, או נניח לגייס את אף אחד במקום את כולם — אלא הולכים ישר לפיתרון האפור, המדכא, העדרי. במאמר הזה בדה מארקר כתובים הדברים לגמרי ברור: התלמידים בישראל לומדים יותר שעות שנתיות מאשר ב(כמעט) כל מקום במחצית הפלנטה המערבית. הבעיה הגדולה שלנו היא הפער העצום בין ימי החופשה של הילדים (79) לאלה של ההורים (29), ואני שוב שואל: איזה מין היגיון זה לצעוק "שילמדו יותר", ואפילו לא ללחוש "שנעבוד פחות"?
אני יודע, זאת גישה אוטופיסטית לבעיה בוערת, אבל תיזכרו רגע בתגובות להצעה של סילבן שלום בדבר סוף שבוע ארוך: הבון טון היה לצחוק עליו, התגובה הרפלקסיבית שלנו לכל רעיון שמציע שינוי מהול בתקווה — ממזרח תיכון חדש ועד בכלל. כשזה הראש, אין פלא ששר אוצרנו מקבל צל"ש על שימור הסדר הקיים בעודו נואם על פוליטיקה חדשה. ואגב פוליטיקה, שלא תטעו, זה לא שיש לי משהו מיוחד בעד סילבן שלום; זה שאני שונא את המנטליות של "כן בטח, יכול להיות פה יותר טוב, אני אעשן את מה שאתה עישנת". כן, לעזאזל, יכול להיות פה יותר טוב. יכול להיות שנעבוד פחות ונתגייס פחות ונעשה פוליטיקה חדשה במזרח תיכון חדש. זה בסך בכל כרוך בהליך הכירורגי של הפרדת הראש מהתחת וכיו"ב דברים שצריך להיפרד מהם, מי לשלום ומי לקיבינימט.
תעשו רגע את החשבון הזה. הזמן שלנו להיות הורים כמו שחלמנו — לפני שאנחנו מתחילים להביך אותם, לפני שהם מתחילים לאכזב אותנו — תחום איפשהו בין הלידה לגיל 13־12, וזה עוד בהנחה שאתם מהמוזרים האלה שנהנים מהשלב הטרום־דיבורי. אחרי הבר/ בת מצווה, תנו או קחו שנה, זה נגמר: בהתחלה הם נשטפים בהורמונים שדופקים להם את השכל, אחר כך אנחנו נהיים האויבים שלהם ואז הם עוזבים את הבית. כשהם חוזרים — באמת חוזרים, לא רק בשביל לכבס — זה כשיש להם יש ילדים משלהם ואנחנו כבר לא אימא ואבא; אנחנו הסידור.
כנראה שצבעתי את הפסקה האחרונה הזאת במברשת רחבה מדי, וברור שיש רגעים של אושר הורי גם אחרי שהשעון מורה חצ'קון ראשון, אבל השנים המוקדמות האלה הן היחידות שאין בהן שום חשבונות. בלי מי רצינו שהם יהיו, בלי איך הם ציפו מאיתנו להיות. פשוט הוויה של — תסלחו לי על הביטוי — אהבה.
אז כן, משהו צריך להשתנות בכל הסיפור הזה של החופשות, אבל בואו נחשוב שנייה לפני שאנחנו חותכים בימי ההורות שלנו. זמן איכות זה תחליף חיוור מאוד לזמן כמות.