להורים בארץ יש הרבה חששות. המצב הבטחוני מאיים, הכלכלה מקרטעת וגם תאונות דרכים לא חסרות. אבל כשחברים מספרים לכם על הילד שלהם שהתחיל התקרב לדת, אתם שמים יד על הלב ומלחשים: "טוב שזה לא אצלנו". אבל אם חשבתם שזה הטופ הרי טעיתם: כשבן הזוג שלך מתחיל לשמוע הרצאות בנושאי יהדות ומבקש שתתחילי לשמור שבת ושהילדים יעברו לבית ספר דתי, זה עלול להיות מאתגר הרבה יותר. כי אם את חילונית גמורה ולא תיכננת לחבוש שביס בהמשך חייך, בחרת בסגנון חינוך מסוים ובבילויים משפחתיים ספורטיביים בסוף השבוע, מדובר במשבר שעלול להכריע את עתידו של הקן החמים שהקמתם. פגשנו שלוש משפחות שעשו תשובה, עברו את דרך החתחתים כיחידה אחת ומצאו בסופה את האושר. למרות הכל.
הכל התחיל ממיחם לשבת
שלומי ורחלי אדיר, העוסקים בראיית חשבון, הורים לספיר (13), שוהם (11), טופז (7) ואבינועם-חיים (שנה ועשרה חודשים), עוטים היום כיסוי ראש וילדיהם לומדים בחינוך הממלכתי דתי. אולם עד לפני מספר כשלוש שנים חייהם התנהלו בנתיב אחר. למרות שרחלי גדלה בבית דתי לאומי, את שנות התיכון שלה בילתה בבית ספר חילוני, שירתה בצבא ונישאה בגיל 25 ("זה נחשב ממש מאוחר בחברה הדתית") לבחור חילוני גם הוא.
"אבא שלי מעולם לא אמר לנו מה לעשות", היא מספרת. "הוא העלים עין כשאחרי הקידוש שערך ביום שישי אחיי ואני יצאנו לבלות עם חברים, הוא גם לא אילץ אותנו לשמור שבת כך שעשיתי מה שרציתי. אחרי שהגיעו הילדים התחלתי להבין לעומקן את תפיסות עולם היהדות, שדברים לא נוצרו סתם אלא לשם מטרה מסוימת. פתאום התחיל להפריע לי ערבוב הבשר והחלב והפרדתי בין הכלים. עם ההריון של טופז, לפני כשמונה שנים, בער בי כבר רצון יותר חזק להתקרב לדת. רציתי לשים מיחם בשבת כדי שלא אצטרך להדליק אש ושלומי היה צוחק עליי: 'נראה לך שנשים מיחם גדול בשביל כוס קפה אחת? אני אכין לך'. אבל לא רציתי. אני התקרבתי והוא לא הבין על מה אני מדברת. התחלתי ללמד את ספיר ושוהם לברך את ברכת השחר במיטה".
איך שלומי הגיב?
"הוא כל הזמן אמר לי 'תעשי מה שאת רוצה. אני לא מפריע לך ואת לא תפריעי לי. יהיה בסדר'. הפוש הגדול הגיע עם הפטירה של אמי לפני 5 שנים. זה רגע שאתה מקבל בו פרופורציות על החיים והוא גרם לי להבין שאני פשוט צריכה להתחיל לשמור שבת בלי קשר לשלומי. מה שכן, עדיין לא היה לי אומץ ללכת ולקנות מיחם בעצמי ולפתור את הסוגיה הזאת. חשתי שמעצם העובדה שהוא לא הסכים, הייתי יוצרת התנגדות אם הייתי קונה".
מתי קרה השינוי המשפחתי?
"הרגע הגדול והמאוד סימבולי עבורי הגיע אחרי 3 שבתות, כשהוא קנה מיחם. תביני, במהלך כל התקופה הזו הייתי הולכת בשבת לבית הכנסת והוא היה הולך עם הילדים לים. הוא אמר שאינו יכול לשבת בבית. זה היה מאוד קשה ולווה מצידי בהמון תפילות ובקשות לשינוי. במקביל, החל מאבק לגבי העברת הילדים מחינוך חילוני לדתי.
"כשטופז היתה צריכה לעבור מגן פרטי לגן עירייה, עמדתי על כך שנרשום אותה לגן דתי. פה הייתי מאוד החלטית והוא זרם איתי, אבל עם הגדולים שכבר היו בבית ספר המצב היה קשה יותר. במשך שנים ניסיתי לדחוף לכיוון הדתי, אבל הטריגר היה תקרית שקרתה לנו עם שוהם שבעקבותיה החלטתי שהוא לא מגיע יותר לבית הספר. זה היה לקראת סוף השנה ואחרי המון קשיים שחווינו איתו שם. בשלב הזה שלומי הפתיע אותי כשהציע להעביר אותו לבית הספר הדתי. מנהלת בית הספר בחנה את הסיטואציה המשפחתית המורכבת ואמרה שתשמח לקבל את הילד רק כשהבית ינהל אורח חיים דתי לגמרי. כלומר, כששנינו נהיה בעניין. באמירה הזו היא העבירה את הכדור לידיו של שלומי והזמן היה קצר.
יום אחד, באמצע אוגוסט, קמנו בשישי בבוקר והתארגנו לבישול האוכל בתנור. לפתע שלומי לקח את חוברת ההדרכה של התנור, דפדף המון זמן ובדק אם יש שעון שבת, הרים את הראש ואמר: 'אוקיי, איפה אפשר למצוא פלטה?'. זה ריגש אותי בטירוף וזו גם היתה השבת הראשונה שהיתה באמת כמו שצריך".
לילדים זה ודאי לא פשוט.
"במהלך הזמן הנסיעות בשבת הפסיקו והילדים עברו לבית ספר דתי, אבל זה לא פשוט בכלל. הגדול עלה לכיתה ה' ומרד. הוא המשיך לעשות זאת לאורך כל הדרך בכל מיני דפוסי התנהגות כמו זריקת הכיפה, או שכעס על זה שפתאום אין מחשב וטלוויזיה בשבת. גם עם ספיר, שתמיד היה נופת צופים, החלו להתעורר בעיות התנהגות באותה תקופה, אבל צוות בית הספר ידע להכיל אותו והתגברנו יחד עם המצב. המנהלת ממש חיפשה למה לא טוב לו. אפשר לומר שעברנו 3 שנים מדהימות".
לשלומי, כאמור, תהליך ההתחזקות של רחלי לא היה פשוט כלל ועיקר. מבחינתו, מדובר היה בהליכה לעבר הלא נודע תוך כדי ויתור על הרגלים שנטבעו בו עם השנים. "מאוד קשה לעשות שינוי כזה כשיש ילדים", הוא קובע. "היו לי הרבה התלבטויות ותחושה שאני חייב להיות שלם עם העניין במאה אחוז. ההחלטה לרשום את הילדים לבית ספר דתי היתה הקשה מכולן והכריעה את הכף. אבל התהליך באופן כללי נעשה באיטיות, ולא לקחנו את המשפחה למקום קיצוני".
מה היתה התייחסות הסביבה למהפך?
"בהתחלה שאלו בהתעניינות מה קרה וקיבלו תשובות. החברים שלנו נשארו אותם חברים והסביבה החילונית לא זרה לנו, אבל המשפחה המורחבת שלי חילונית ותקופה ארוכה עדיין המשיכה להזמין אותנו לאירועים בערבי שישי ולא עיכלו את המצב. כיום יש הבנה ואנחנו מוצאים דרכים אחרות להיפגש. הם מכבדים את הבחירה שלנו. אישית, התחושה החדשה שאני חלק מקהילה, מאוד נעימה לי. משהו שלא היה בעבר".
הוא הפך דתי, היא נשארה חילונית
אם הקלישאה השגורה על אהבה שמנצחת הכל עושה לכם את זה, קבלו את בני הזוג יצהרי. היא קיבוצניקית לשעבר, מנותקת מהדת בכל רמ"ח איבריה, והוא חוזר בתשובה, מניח תפילין, חבר קבוע בקהילת באי בית הכנסת השכונתי ומנהל אורח חיים דתי.
כשלילך (41), בעלת עסק להקמת חנויות, ועדי (44), מנהל לקוחות בחברת פרסום, הורים לשלושה (12, 8, ושנה), הכירו, נהג עדי להפריד בשר וחלב. בזה בערך הסתכם הקשר שלו למסורת עם ישראל. כשאבא שלו ביקש ממנו כילד שיקפוץ לבית הכנסת בחג, הוא היה נלחץ ומתעצבן. עד שב-1994, כשהיה עם חברים בטיול-של-אחרי-הצבא-למזרח, משהו זז בו.
"עלינו לסירה בפיליפינים, כשסביבנו נופים קסומים", נזכר עדי. "תוך שלוש דקות הים התהפך וניסה לזרוק את הסירה. נכנסתי ללחץ כשהבטתי במדריך שלקחנו, וראיתי איך החוויר. באותו רגע נזכרתי שהיום בעצם יום כיפור ואנחנו פשוט שכחנו. הרגשתי שזה היה רמז גדול מצד הקב"ה בסגנון 'אל תשכח מאיפה באת'. באותו רגע קיבלתי החלטה שאני מניח תפילין, ובאמת מדי בוקר הייתי יוצא מהבית, רגוע לחלוטין, לא מפחד מכלום. משהו התחיל לעבוד מבפנים אבל לא עשיתי איתו כלום".
השקט נמשך עד שלפני כשמונה שנים הוזמן עדי על ידי חבר להצטרף אליו לבית הכנסת ביום שישי. "לא התלהבתי מהרעיון, אבל הוא התעקש שזה חד פעמי וויתרתי", אומרת לילך. "מאז הוא התחיל לבקר בבית הכנסת מדי שישי. לאחר מכן התווספו גם הבקרים באמצע השבוע ואחר כך הערבים. בכל פעם התווסף עוד משהו. בכל הזמן ניסיתי לעצור זאת בוויכוחים בלתי פוסקים. פחדתי כי לא ידעתי לאן יגיע התהליך ואיפה ייעצר. הדגשתי שאני לא מוכנה לשמור שבת, אבל כשהייתי בהריון השלישי הוא הודיע לי שהוא מתחיל לשמור שבת. לקחתי את זה קשה, ממש עברתי משבר. בשלב הזה החלטתי שכדאי ללכת לרב, כי הבנתי שצריך מישהו שידבר לעדי בשפתו החדשה. הרב מאוד הבין אותי ותמך. הוא הסביר לו איך נראים הדברים מזווית הראייה שלי, הדגיש שהשינוי הוא שלו וצייד אותנו בטיפים כיצד לקיים את הזוגיות הזו בדו קיום".
עד היום משמש הרב כמדריך ומנחה לבני הזוג, פותר סוגיות הלכתיות סבוכות ומוצא פשרות שמאפשרות למשפחה המעורבת לחיות בשקט. "אם למשל אנחנו רוצים לבלות בבריכה שבת, עדי מצטרף אלינו ברגל. כך הוא גם מצטרף אלינו לרכיבה המשפחתית על האופניים. יש פה ירידה לרזולוציות מאוד נמוכות. בשבת הוא לא יכול להפעיל את השלט באוטו ואם שכחתי את התיקים שם הוא לא יכול לעזור לי. יש בבית פלטה ומיחם ושעוני שבת בכל הבית, אבל גם לא מעט ויתורים מצידו. בשבת הוא קם לתפילת הנץ בשעה מאוד מוקדמת כדי שיוכל לחזור מוקדם ולבלות איתנו את הבוקר. לזכותו של עדי ייאמר שהוא לא דרש שאני או הבנות נעשה שינוי דתי. חשוב לו הקידוש בשישי בערב כשהוא חוזר מבית הכנסת, אנחנו אוכלים בכלים מזכוכית כי בהם אפשר לאכול בשר וחלב, יש מחבתות וסירים נפרדים. הרב נתן לו הנחייה להעלים עין מהכשרות של האוכל של הילדים כדי לא לפגוע בשלום בית".
הילדים עברו לחינוך הדתי?
"לא. זה היה תנאי בסיסי עבורי. לבת הגדולה היה חשוב לצום ביום כיפור, היא גם מדליקה נרות בשישי בערב למענו ומדברת על זה שהיא מאמינה באלוהים. כל עוד הדברים לא נעשים בכפייה זה בסדר, אבל אני לא רוצה להגיע למצב שהיא שתעשה דברים כדי לרצות אותו. עדי גם לא הולך עם כיפה על הראש, כי הוא מרגיש שברגע שהוא יעשה זאת הוא לא יוכל עוד לעשות את הוויתורים למעננו. לעומת זאת הוא הולך עם הציציות בתוך מכנסיים כי צריך לנשק אותן בתפילה".
מה שמוביל אותה לכל אורך הדרך הוא הרצון שיהיה לבעלה טוב, שיהיה מאושר. ואכן, לדבריה כיום עדי הוא אדם הרבה יותר רגוע ואיש משפחה למופת. "זה לא פשוט עבורי כשהוא נעדר מהבית בגלל התפילות ושאני צריכה לנסוע לבד בשבת, אך יש גם דברים טובים כמו ערכים חשובים של עזרה לזולת וכבוד שעוברים לילדים. אני חושבת שהוא מאוד מעריך את מה שעשיתי למענו".
איך מדלגים על מכשולים בחיים עם אדם שומר מצוות?
"המכשולים העיקריים זה בעיקר בשבתות ובחגים, כשמזמינים אותנו ואנחנו לא יכולים לנסוע. פתרנו את זה בראש השנה כשנסענו לאילת לכל החג. מצד שני זה מנתק אותנו מהמשפחה שלא הפנימה לגמרי את השינוי ועדיין מזמינה אותנו בערב שישי כשאנחנו לא יכולים לבוא".
עדי: "בהחלט אצלי קיימת תחושה של בדידות, כאילו אני לבד במערכה הזאת, אבל אני מבין ויודע שמה שאני עושה נכון וטוב לי. חברי הילדות שלי תמיד איתי והם חילוניים, אבל החברים הקרובים שלי ביום יום הם דתיים. גם במקום העבודה שלי, מעוז החילוניות, ניסיתי לעשות השקה בין החומר לבין הרוח והתחלתי לדבר על פרשת השבוע ואני מקבל פידבקים מצוינים והרבה פתיחות. עבורי ההתחזקות היא חזרה לשורשים, ונעשית מתוך בחירה ואהבה. אני לא מחפש דרמות, שינוי בלבוש וכפייה על המשפחה שלי להשתנות. להיפך, אני מנסה להגיד שזה אפשרי, ויותר מזה – אני מרגיש שהאהבה רק גדלה והתהליך חיבר בינינו. מדי יום לילך ואני מסתכלים אחד על השני לבדוק אם הכל בסדר ולא מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם כפי שהיה קודם".
"בזכות הילד הראשון יצאתי למסע של חיפוש"
יש זוגות שהרוחניות לא זרה להם, ועדיין, הדי.אן.איי החילוני הוא זה שטבוע, ומכתיב אורח חיים מסוים. כאלו הם איילה (39) וזיו (47) יחזקאל, הורים לארבעה. הוא שר ומלחין (המעלות, תבלין ירושלמי), מנחה סדנאות תקשורת דרך תיפוף ומופיע בהרכבים מוזיקליים ייחודיים. היא מלווה נשים בהריון ובלידה ומנחה סדנאות נשים העוסקות במבט פנימי על תהליכי הגוף המחזוריים בגוף-נפש-רוח. בעקבות החזרה בתשובה אפילו שינתה איילה את שמה, שנקראה בעבר דנה, בעצתו של הרב מרדכי אליהו. היה זה אקט שסימל לדבריה מעין לידה מחדש.
"כשנישאנו גרנו בירושלים והיינו זוג חילוני לכל דבר", מתארת איילה. "התחתנו דרך מכון בנין שלם לענייני נישואים ומשפחה בי-ם כי היתה לנו תחושה מאוד לא טובה כלפי הממסד הרבני הממוסחר, הרגשה של משהו לא נקי, ובאמת שם מצאנו מאור פנים. היינו חילונים, אבל ראינו שיש דברים יפים ביהדות. מצד שני, לקיים אורח חיים הלכתי היה רחוק ממני לגמרי".
לידת הילד הראשון הכניסה לחייה מימד חדש של אחריות ועמה גם שאלות נוקבות. "כל מה שראיתי מסביב היה לא ראוי בעיניי. האופן בו מדברים לילדים, שמרפאים ומזינים. היו כל הזמן שני קולות- מה שכולם עושים ואיך שדברים צריכים להתנהל, לצד קול עמום יותר בתוכי שזה לא זה. התחלתי להיפגש עם נשים שנמצאות עם ילדיהם בבית. קבוצה שחושבת על אפשרויות לחיות מתוך מודעות ולא מתוך חיקוי או חוסר ברירה. המפגש עם העולם החדש הזה הביא אותי עם ההריון השני לחשוב על ללדת בבית. שם היתה מהפכה בחיי. חוויתי בפעם הראשונה קדושה של ממש. במשך כמה חודשים אחרי הלידה ריחפתי בעננים, אבל אז גם היתה התרסקות כי לא היו לי כלים להכיל את כל הטוב הזה. העמקתי בתהליך ההתבוננות פנימה ולפתע דברים נפגשו עם שפת התורה והיהדות".
איך זה התבטא ביום יום?
"הרגשתי שבשבת אני שונאת להיכנס לאוטו ולחגור את הילדים. בתחילה התעלמתי מזה כי אמרתי מה נעשה, לא נפגוש את המשפחה והחברים ולא נטייל? אך ככל שהייתי יותר ויותר קשובה הבנתי שאני צריכה לעשות משהו עם המסרים האלו, וכך, כשבני השני היה בן שנה ושמונה חודשים, התחלנו לשמור שבת. הייתי כל השבוע בבית עם הילדים והיתה הרגשה שצריך יום של מנוחה. היה מתבקש שבשבת יהיה משהו אחר. התחלנו מלא לנסוע ולא להדליק אש, וזו היתה חוויה מדהימה. מנוחה בנפש. התחלנו לאט לאט לקיים מצוות, וראיתי שהמצוות שנתפסו בעיניי בעבר כדבר פרימיטיבי וחסר הגיון, בעצם מאפשרות מלאות של חיים. זיו ממשיל את זה לעולם המוזיקה - ההלכה היא כמו שסופרים את ה"ביט", הקצב: ככל שהקצב יותר ברור ומסודר, אפשרות האילתור גדולה יותר. הוא עבר במקביל אליי, בדרך משלו, תהליך של התבוננות פנימית, קיבל את המסרים שלו ממקורות אחרים והשלמנו אחד את השני. כל אחד הביא את התשובה מצד אחר. במקביל, היצירה שלו השתנתה - נכנסו יותר לחנים מהמקורות, פיוטים ותפילות, והשירה בקעה מתוכו".
הילדים זרמו איתכם בתהליך התשובה?
"יש דברים שהם קיבלו בפשטות ובהתלהבות ויש דברים שמצידם יש התנגדות גדולה", אומר זיו. "היינו שומעים בהתחלה מוסיקה שבאה מעולם היהדות, והקטן היה נרגע עם שיר מסוים. הגדול היה בן 7 ונכנס לתלמוד תורה בשיא הפשטות, למרות שאז היינו רחוקים מזה. כשילד נמצא בסביבה שתומכת בנשמה שלו - טוב לו".
למשפחה המורחבת, לעומת זאת, היה קשה מאוד לקבל את השינוי שעברו. "ההורים לא היו שותפים לתהליכים הפנימיים שעברנו וזה היה מפתיע מבחינתם. כשראו שזה לא חולף הם חוו משבר. קשה להם בעיקר כי המפגשים המשפחתיים היו בשישי בערב וכמעט לא הגענו, אבל הם מגיעים לבקר אותנו הרבה, אפילו עכשיו כשאנחנו במרחק שעה וחצי נסיעה".