אני נשואה כמעט ארבע שנים ויש לי שני ילדים. המצב שאני נמצאת מול בן זוגי מאוד מורכב: אני באה ממשפחה מרובת ילדים ומלוכדת, והוא בן יחיד שמגיע ממשפחה מאוד קרירה. יש לו תכונה שמאוד מעצבנת אותי - הוא אוהב להיות בבית. אבל כל הזמן. כשחברים קרובים או בני משפחה מזמינים אותנו, הוא רוב הפעמים לא רוצה ללכת. הוא תמיד אומר: "מי שרוצה לראות אותי שיבוא לבקר". הבעיה שגם זה לא קורה הרבה.
אני מאוד שונה ממנו. אני חברותית, כשמזמינים אותי אני אוהבת להיענות, ופשוט קלילה ונינוחה.
כשאני מציעה לו ללכת לחברים או למשפחה, הוא שולל את הרעיון מיד, ולא מקדיש ולו רגע אחד של מחשבה.
אני אסע לבד, אתה תנוח
בתחילת הנישואים שלנו יכולתי עוד להתמודד עם המצב, כי גרנו קרוב למשפחה שלי. אבל אחרי שהבאנו ילדים לעולם חיפשנו דירה גדולה יותר. עברנו לגור בדירה קרובה לבית הוריו והתרחקנו ממשפחתי (מרחק של שעה נסיעה). מאז אני בקושי מבקרת אותם, ואולי פעם בחצי שנה אנחנו נשארים לישון שם בסוף השבוע. הגעגועים שלי אליהם חוגגים.
בכל פעם שאני מעלה את הרעיון שנלך אליהם, הוא גורם לי להרגיש כאילו זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לו ובאוויר יש תחושה של אֵבֶל. ממש אֵבֶל.
הוא טיפוס שאוהב לנוח וכמעט תמיד הוא מול הטלוויזיה. כשהוא צופה במשהו (שוב, זה מה שהוא עושה רוב הזמן) הוא לא סופר ממטר את מי שחולף לידו (גם את הילדים). כשאני אומרת לו שאני רוצה לנסוע בסופי שבוע למשפחה שלי הוא תמיד אומר: "אני עובד קשה, ושישי-שבת אלו הימים שאני יכול להיות עם המשפחה שלי כמו שצריך".
הבעיה היא שגם בסופי שבוע הוא הרבה מול הטלוויזיה ואני משתעממת וצריכה למצוא תעסוקה לילדים. כשאני אומרת לו משהו על זה ורוצה שנצא קצת מהבית, הוא מתלונן שהוא עייף כל השבוע ויכול לנוח רק בסופי שבוע. הוא גם טוען שבמיטה אחרת לא נוח לו לישון ולכן לא אוהב לישון בבית הוריי.
אני מכבדת את זה ולכן אמרתי לו כמה פעמים: "גם ככה אתה תמיד במיטה, ישן רוב הזמן ולא משחק עם הילדים, אז במקום שאטרטר את עצמי עם הילדים בבית, אולי אלך איתם לבד להוריי בסוף השבוע ואתה תוכל לנוח?"
ואז הוא שוב חוזר על המנטרה שיום שבת זה היום היחידי שלו עם המשפחה ומבקש שלא אלך. עם יד הלב, אם הוא היה נותן לי ולילדים את היחס שהוא נותן לטלוויזיה, מחשבות כמו לרצות להיעלם בסופי השבוע עם הילדים להוריי לא היו חולפות בראשי.
זה לא שאני צריכה אישור ממנו ללכת אליהם לבד, אבל זה היה עושה לי טוב אם הוא היה מגלה הבנה ולא עושה ישר פרצופים ומדבר אליי בטון של אכזבה עמוקה.
הדבר הזה כל הזמן חוזר ואני כבר ממש מתוסכלת. נמאס לי מזה. חוסר ההבנה וחוסר האכפתיות שלו פשוט מטריפים אותי. הוא נהנה מכל העולמות, ואני מכלום. באמת שאני כבר חושבת על גירושים. יכול להיות שאני מגזימה? מה אני יכולה עוד לעשות?
אשמח לשמוע עצות.
>> במדור הקודם: "אני אוהבת סקס, בן זוגי לא"
לכל הסיפורים במדור
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו
לעוד סיפורים מהחיים היכנסו לפורום זוגיות במשבר בתפוז אנשים