בעלי הכלב בגד בי. בהתחלה רציתי להרוג אותו, אחר כך הלכתי איתו לייעוץ זוגי וכרגע אנחנו מנסים לחיות עם מה שיש. אלה החיים שלי. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, לא הייתי מתחתנת עם החלאה הזה. והדבר שהכי כואב לי זה שברור לי שאם לא היו לנו ילדים משותפים לא הייתי נשארת. אבל אני לא יכולה להתגרש ולדאוג לבד לילדים קטנים, ואני גם לא רוצה שיגדלו בלי אבא, למרות מה שהוא עשה לאמא שלהם.
גיליתי על הבגידה לפני שנתיים ומאז חיי אינם חיים. אני מנסה לאחות את נישואינו, ניסינו גם טיפול זוגי שלא הצליח, ואני מנסה לשכוח, לקבל את הסליחות שלו, את המתנות שלו.
הבעיה היא שהכל כל כך מאולץ, שברגע שאני שומעת את המפתח מסתובב בחור המנעול, אני כבר רוצה לברוח אל מתחת לשמיכה עד למחרת בבוקר.
כלכלית אין לי סיכוי לשרוד לבד. בטח לא כשבמשך שנים אני הקרבתי את הקריירה שלי כדי לטפל בילדים, בזמן שהוא התפתח ושגשג. לפחות עכשיו הוא סובל ביחד איתי. אם הייתי עוזבת אותו עכשיו, בעצם זה כמו להגיד לו: את השנים הכי יפות הקרבתי בשבילך, עכשיו כשאני יכולה ליהנות מהכסף שלנו, אני שולחת אותך לדרכך עם כל ההון שצברת בזכותי, קח לך אישה צעירה, תיהנה. ואני אתחיל מאפס, בלי כלום, עם שני ילדים.
והוא ירוויח מכל הכיוונים. אז אני לא מוכנה לזה. לי יהיה רע בכל מקרה, איתו או בלעדיו, אז לפחות שגם הוא יסבול, אני לא אשחרר אותו. נסבול שנינו ביחד מהחיים שהוא בישל לנו.
הוא דרך אגב לא רוצה להתגרש. אני כבר לא אוהבת אותו מזמן, והוא מצדו אומר שהוא אוהב אותי אבל בכנות, אני לא מרגישה שזה אמיתי. אני חושבת שחשוב לו לא לפרק את המסגרת כי הוא פוחד מה ההורים הפרימיטיביים שלו יגידו אם יהיה להם בן "גרוש", מה יגידו השכנים, מה יגידו על הילדים בגן.
היו לנו עליות ונפילות כמו לכל זוג
פעם חשבתי שהנישואים שלנו טובים, לא היה לי צל חשד או ספק שבעלי לא נאמן לי. היו לנו חיים רגילים, הוא עבד קשה מאוד, נסיעות מתישות לפה ולשם, ישיבות בלילות, עבודה אינטנסיבית שהרבה פעמים גלשה גם לשבתות. אני הייתי על חצי משרה וטיפלתי בילדים, בישלתי, דאגתי לבית והכל באהבה גדולה.
כל אחד ידע את תפקידו והיה לנו נעים ככה. היו לנו עליות ונפילות כמו לכל זוג, לא משהו מיוחד. אף פעם לא היה ריב קשה במיוחד או חילוקי דעות עקרוניים.
עד שיום בהיר אחד כמו שאומרים, הבנתי שהוא בוגד בי כבר זמן רב עם מישהי. לפחות "התנחמתי" בעובדה שמדובר במישהי אחת ושהוא לא קפץ ממיטה למיטה. ההוכחות היו חד משמעיות כך שהוא לא ניסה להכחיש. ביקשתי שמיד יעזוב את הבית, לא יכולתי להסתכל עליו. הוא עבר לקרוב משפחה לשבוע אבל לא החזקתי מעמד מול השאלות של הילדים והוא חזר.
הייתה לנו שיחה קשה, שנינו ניסינו להבין אך זה קרה. חברה הציעה שנלך לטיפול זוגי וקיבלנו את הצעתה. אבל הטיפול היה גרוע, "שיעורי הבית" שהיועצת נתנה לנו רק החמירו את המריבות, פתחו פצעים שכלל לא ידענו שקיימים. אחרי מספר פגישות החלטנו להפסיקו ולנהל שיחות בשניים בלי גורם שלישי. היינו קובעים לנו יום קבוע בשבוע שיצאנו לבית קפה בשביל לדבר. דיברנו ודיברנו, אני בכיתי, הוא בכה.
אבל בעצם כל אחד כאב את כאבו, לא התחברנו, אין לי אליו שום סימפטיה אפילו, שלא לדבר על אהבה. החיים הכפולים שהוא חי, השקרים, הזלזול בחיי המשפחה. וכל זה כשאני נתתי את הנשמה שלי, והוא יודע את זה, אין הרבה נשים כמוני שמסורות ככה, שעוזרות בכל מצב. הוא יודע טוב מאוד מה יש לו בבית.
כרגע בבית המצב רע מאוד. בכל מריבה יוצא לי "לתקוע לו מתחת לחגורה" את הבגידה, אפילו בריב הכי טיפשי וקטן. הילדים גם סובלים, כל הזמן אומרים לנו "לעשות שולם", להפסיק לצעוק. אם הם רק היו יודעים שרק בשבילם אני נשארת איתו, אולי היו מעריכים אותי יותר.
בבוקר אני עושה את עצמי ישנה
אני לא יודעת מה יהיה, הרבה פעמים אין לי חשק לקום בבוקר. לא שאני חושבת מחשבות אובדניות חלילה, יש לי את הילדים המדהימים שלי, אבל אין לי חשק לקום מהמיטה, אין לי חשק לראות את הפרצוף שלו. השמנתי מאוד, לדעתי רק בשנה האחרונה עליתי איזה 20 קילו.
כשהוא מתארגן מוקדם בבוקר לעבודה ומפזר את הילדים, אני עושה את עצמי ישנה. לא רוצה שום אינטראקציה איתו.
על סקס אין בכלל מה לדבר. אני לא רוצה לגעת בו, לא רוצה הוא ייגע בי. כשהוא מנסה אני נגעלת. שיילך לאיזה שרמוטה שתיתן לו, כבר לא אכפת לי, האמת. משנה לי אם בגד בי פעם אחת או אלף? פעם בוגד תמיד בוגד, האמון בינינו גם ככה בפח, שיעשה מה שהוא רוצה.
לולא הילדים, ואם היה לי מספיק כסף משלי, הייתי עוזבת בלי לחשוב. אבל יש מצב נתון ואין ברירה. יש דברים שאני מבינה שכבר לא יהיו לי, כמו למשל אהבה.
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו