אבישי החליט שהוא צמחוני. אומנם הוא לא סיפר לי על כך בצורה מפורשת, אבל בגיל שלושה חודשים כנראה התגבשה אצלו ההחלטה, ומאז ועד היום הוא מסרב בעקביות לגעת בבשר ואפילו להתקרב למה שנחשד ככזה.
דוגמא אישית? הצחקתם אותו
אבישי בן שנתיים. הוא אוהב יוגורט חמצמץ, גבינה לבנה ובעיקר קוטג'. הוא אוהב פתיתים, פיצה, עגבניה, גבינה צהובה, מרק עם הרבה אטריות ובעיקר אורז לבן, וזהו!
"הילד צריך ברזל!" אני שומעת מכל עבר ויודעת שכנראה יש צדק בדבר, אבל באמת שכבר ניסיתי הכל:
השיטה הגלויה: הגשתי לאבישי לצד האורז הלבן קציצה טעימה. הוא לא התקרב אליה בכלל. כשניסיתי לשכנע אותו לנסות ולטעום את הקציצה, הוא הכריז על שביתה איטלקית וסירב לאכול בכלל, עד הערב.
השיטה הנסתרת: אמא שלי תמיד סיפרה לי איך אני סירבתי לטעום בשר ולכן היא טחנה לי אותו יחד עם תפוחים בבלנדר. אכלתי הכל בהנאה צרופה מבלי שהרגשתי בבשר.
הבעיה: אני כנראה הייתי תינוקות חסרת מודעות וכלל לא מתוחכמת. אבישי – שם לב להכל!
טחנתי בשר עם ירקות – אבישי לא נגע.
טחנתי בשר עם פירות – אבישי לא נגע.
החבאתי בשר במרק – אבישי הקפיד לאכול רק את המרק ולירוק את חתיכות הבשר שהעזו להגיע ברוב חוצפתן אל פיו.
שיטת המשחקים: קניתי שניצל בצורת דובים/פילים/דולפינים/מכוניות. הכנתי בעצמי שניצל בצורת אותיות/מספרים ואפילו בעלי הכין שניצל בצורה של טרקטור (אבישי כל כך אוהב טרקטורים).
הוא לקח את השניצל בידיו, שיחק איתו וזרק על הרצפה מבלי שטרח אפילו ללקק אותו - דבר שקצת הרגיז אותי כי את הטרקטור שקניתי לו בחנות הצעצועים השכונתית הוא כל הזמן מכניס לפה!
שיטת הדוגמא האישית: "אבישי, תראה! אמא אוכלת שניצל, אבא אוכל שניצל, סבתא אוכלת שניצל, סבא אוכל שניצל. כווווולם אוכלים שניצל, נכון מתוק שלי?"
אבישי מביט באמא אוכלת שניצל, באבא אוכל שניצל, בסבתא אוכלת שניצל, בסבא אוכל שניצל. הוא לוקח את השניצל שלו ונותן לג'וניור הכלב ועכשיו גם ג'וניור אוכל שניצל! איזה יופי!
שיטת ההרעבה החלקית: החלטתי לתת לאבישי ארוחת בוקר מצומצמת ולהמתין עד שהוא בעצמו יהיה רעב ויבקש ממני לאכול, ואז להגיש לו רק קציצות.
בשעה 13:00 אבישי ניגש למקרר וביקש לאכול. הוא התיישב על הכיסא ליד השולחן, הביט בצלחת שהנחתי מולו והתעלם ממנה. לאחר עוד שתי דקות דרש קוטג' בכל תוקף. נכנעתי.
השיטה האלוהית: בזמן הדלקת נרות שבת החלטתי לערב את אלוהים. התחננתי בפני בורא עולם שיאיר את דרכי ואמצא פתרון. אפילו שמתי פתק בכותל. עדיין לא הגיעה תשובה.
ניצחתי! טוב, כנראה שלא
אצתי רצתי לרופא הילדים בקופת החולים שלנו והצגתי בפניו את הבעיה. "אתה חושב שכדאי לתת לו השלמת ברזל? הוא צריך לעבור בדיקות דם? הוא בן שנתיים ומעולם לא טעם בשר".
הרופא נראה מנומנם מעט. "אל תתני לו סתם ברזל, ואכן יש סיבה לדאגה. תמצאי דרך לתת לו בשר. אין דבר כזה שהוא לא מוכן. אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אולי את לא מבשלת כל כך טעים?"
רציתי להגיד לו שאני לא רוצה לפגוע בו אבל אולי הוא סתם אידיוט? אבישי אפילו לא טועם את הבשר בשביל להחליט האם אני מבשלת טעים או לא, אז מה הטעם להחליף את השף הלא יוצלח?
רשמתי בפניי שעליי להחליף את הרופא. חזרתי הביתה חדורת מוטיבציה, אני רוצה לנצח בקרב הזה!
בעלי הכין קציצות אדומות, לקח את האורז שאבישי כל כך אוהב ופורר בו ביד אומן את הקציצות, כך שלא ניתן לראות שהן שם. ניגשתי אל אבישי ונתתי לו לאכול את האורז.
הוא אכל הכל! לא השאיר בצלחת אפילו פירור.
רצתי וקפצתי בכל הבית מאושרת "אבישי אכל בשר! אבישי אכל בשר!". התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה על ההצלחה המסחררת וכיצד הצלחתי להערים על הפעוט בקלילות יחסית.
כנראה שאבישי שמע את כל פרטי השיחה, כיוון שיום למחרת ניסיתי שוב לבצע את אותו התרגיל, אך הוא סרב להתקרב לאורז. גם כשהחלפתי צלחת והגשתי לו אורז לבן וחף מכל זכר לבשר, הוא לא היה מעוניין. כנראה שנוצר משבר אמון קטן.
אז זהו, אני רוצה להתוודות. קוראים לי מאירה, אני בת 33, יש לי ילד בן שנתיים והוא לא מוכן לאכול בשר. כולם אומרים לי שזה יעבור לו אבל בינתיים אני על סף ייאוש.
יש למישהו רעיון מה לעשות?
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן