טוב, נראה לי שהתחלתי להבין מה אנשים חושבים פחות או יותר על כל העניין של גמילה מחיתולים, ועל הורים של פעוטות שנגמלו או לא נגמלו. יש כאלו שחושבים שצריך לגמול את התינוק כבר ביום שהוא נולד. אפילו קראתי ראיון עם אישה שנשבעה שזה הולך לה מצוין, ושתינוק נולד עם מנגנון איפוק וההורה צריך רק להפעיל אותו.
יש כאלו סבלניים יותר, שמוכנים להמתין עד השנה הראשונה, ומי שיעז להביע דעה מעט שונה או הפוכה מדעתם, יחטוף מיד מטר צעקות והטפות מוסר שהוא הורה עצלן, שנוח לו לגדל את הילד עם חיתול, או שהוא מסכן כי הוא עבר שטיפת מוח מיצרני החיתולים שעושים את הונם על גבו.
לפני כשנה פגשתי בטיפת חלב אמא נחמדה שטרחה להסביר לי למה אני אמא רעה ועצלנית, רק מפני שאבישי היה בן שנה וחצי ועדיין עם חיתול. "אם לא היו חיתולים חד פעמיים נוחים, והיית צריכה לכבס בכל פעם חיתולי בד כמו אמא שלך או סבתא שלך, כבר מזמן היית גומלת אותו, נכון?"
רציתי להשתמש שוב בתירוץ שאני עדיין בדיכאון אחרי לידה ושתעזוב אותי לנפשי, אבל היא לא הייתה בעניין של להקשיב למישהו מלבד לעצמה.
לעומת זאת, יש את אלו שדוגלים בגישה הטבעית. "הילד יגיד לך מתי הוא רוצה להיגמל", "הוא יוריד את החיתול לבד", "את תראי עליו כשהוא מוכן ואל תתני לאף אחד להלחיץ אותך, גם לא למכתב שאומר שאם הוא לא ייגמל הוא לא יתקבל לגן עירייה. זה לא חוקי".
גמילה? הוא עדיין תינוק
אני לא יודעת מי צודק, אבל בגלל שאבישי בן שנתיים וחמישה חודשים, נראה לי שאיחרתי את המועד של גמילה מוקדמת. את האמת, נושא הגמילה כלל לא עלה בראשי בשום שלב. כלומר, ידעתי שיש אנשים גמולים בעולם ושמיליוני ילדים בכל העולם לומדים ללכת לשירותים ואפילו לנגב לעצמם לבד את הטוסיק, אבל אבישי שלי עדיין "תינוק" כך שלא כל כך הבנתי איך זה קשור אלי.
ואז משהו קרה בתחילת חודש אפריל. בכל מקום התחילו לכתוב ולדבר על "התקופה הנכונה" לתחילת הגמילה. בכל עיתון, אתר אינטרנט ותכנית רדיו החלו להתלחשש, מומחים ויועצים חילקו שפע של עצות בחינם, והכל עבר מעלי ומאחורי. אני לא ידעתי את זה, אבל מסתבר שבכל פעם שמתחיל להיות קצת חם, מתחילה "עונת הגמילה" וכל הורה שמרגיש שבנו או בתו בשלים לעניין הגמילה מוזמן להוריד לו את החיתול ולהצטייד בסיר/ישבנון/מקטין אסלה וכו'.
אצלי, כמו תמיד, האסימון נופל קצת יותר מאוחר. רק כשכל היועצים התפוגגו ואחרי שלא הקשבתי באמת לעומק לאף עצה, הבנתי שייתכן שאבישי הגיע לרגע המתאים ביותר בחייו לומר שלום ולא להתראות לחיתולים.
סיר הסירים? לא עובד עליו
מישהי פעם כתבה לי כתגובה לאחד הטורים שכתבתי שאני פועלת לא נכון ושכל עצה שאני נותנת צריך לעשות בדיוק הפוך ממנה. אני זוכרת שקראתי את התגובה חמש פעמים לפחות כי לא הבנתי בכלל על אילו עצות היא מדברת. אני בעצמי אובדת עצות ועל זה אני בדרך כלל כותבת את הטורים שלי.
מתי אבישי "התינוק" הפך לאבישי "הפעוט"? איך פספסתי את השלב הזה לעזאזל? למה אף אחד לא סיפר לי על זה שום דבר? האם חוץ מעניין הגמילה פספסתי עוד דברים בדרך? האם אני אמא כל כך גרועה בגלל שלא גמלתי אותו עד עכשיו?
טוב, לא בוכים על חלב שנשפך, או במקרה שלי על פיפי שנשאר בחיתול. רצתי מיד אל חנות הספרים ורכשתי את הספר "סיר הסירים" המפורסם של אלונה פרנקל ואת "החתול האחרון שלי" של דוידו וון דנכטן, המפורסם פחות. אבישי אוהב ספרים חדשים. הוא מיד התיישב לידי ודרש שאקריא לו אותם.
התחלתי מסיר הסירים. אבישי הבין שכמו נפתלי גם לו יש גוף. הוא הראה לי את העיניים, האוזניים, הפה והאף שלו ואפילו את הטוסיק. לאחר מכן הוא דילג על כל הדפים שעוסקים בזוטות כמו "קקי", "פיפי" ו"חיתולים" והעביר מיד לעמוד עם הציור של החתול. מאז אותו יום, בכל פעם שאבישי רואה את הספר הוא מיד מכריז, "לנפתלי יש גוף" ומיד לאחר מכן "אולי זו קערת חלב לחתול?"
הספר השני אמור היה לעשות עבודה הסברתית עניינית - עכבר חכם עם חיתול נקי בודק חיתולים של חיות אחרות ומגלה להן כיצד הוא עושה זאת, כיצד החיתול שלו נשאר נקי. אבישי מתלהב מהספר, הוא פותח את כל החיתולים של כל החיות אך לא מתרשם במיוחד מהעמוד האחרון בו כולן יושבות על הסיר בנחת.
החלטתי לפנות לכל האמהות שאני מכירה על מנת שיסבירו לי כיצד עלי לנהוג מעכשיו. מסתבר שאצל כולן זה הלך מהר מאוד וכל הילדים נגמלו תוך ימים בודדים. כל אחת סיפרה לי על השיטה שלה ואני נותרתי ממורמרת, גם כי לא הבנתי איך זה באמת עובד וגם כי קינאתי מאוד. איזה כיף להן שהשלב הזה מאחוריהן. האם גם אני אוכל מתישהו להדריך אמא אחרת ולפתוח במשפט "אוי,זה שטויות. מקסימום שבוע והבן שלך גמול".
חשבתי להתחיל בתהליך הגמילה של אבישי בקרוב, אבל רק לפני שבועיים הוא התחיל ללכת לגן בפעם הראשונה אז העניין נדחה קצת, וחוץ מלהקריא לו ספרים בנושא לא התקדמתי הרבה. בינתיים קבלתי עוד נזיפות מהסביבה. למה תמיד כשמישהו מעיר לי על דרך החינוך שלי, הוא לא מצליח להבין שיש עוד דעות בעולם? למה תמיד יהיה מישהו שינסה להוכיח לי שלא רק שאני טועה, אני גם גורמת נזק בלתי הפיך לבן שלי? זה לא רק בטוקבקים מאיימים אלא גם בשיחות פנים אל פנים. תמיד יהיה מישהו שינסה להפחיד.
החלטתי לסמוך על האינסטינקט האימהי שלי (יום לאחר הלידה של אבישי איזו אחות טיפת חלב הבטיחה לי שיש לי אחד כזה), ולהתעלם מכל ההערות והלחץ הסביבתי. אני מתכוונת להמתין עד לחופשת הקיץ שלי עם אבישי, ואז כשאשאר איתו שבוע שלם בבית נתחיל בתהליך הגמילה. כולי תקווה שעד אז הוא יהיה מוכן שאקריא לו את "סיר הסירים" מבלי לדלג על החלקים החשובים, ושאצליח להבין איך בדיוק מתבצע התהליך.
באוגוסט אפרסם את מסקנותי, המלצות יתקבלו בשמחה.
כותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן