גדלתי בפלנטה אחרת. אמא שלי מורה, סבתא שלי היתה מורה, דודה שלי גננת, אחותי גננת. החיים שלהן לאחר העבודה מתחילים בשעה 13:30 או במקרה הגרוע בשעה 14:30.
מעולם לא הייתי בצהרון, ומעולם לא נזקקתי לבייביסיטר בחופשות מבית הספר. עד כיתה ו' אמא שלי אספה אותי לאחר הלימודים כשחזרה אף היא מבית הספר, ומכיתה ז' עד י"ב תמיד חזרתי הביתה לארוחת צהריים שהמתינה לי על השולחן עם אמא מחייכת.
לא ידעתי שיש ילדים שאצלם הדברים נראים אחרת. כן, נכון, היו כאלו שענדו על צווארם שרוך עם מפתח, וכינו אותם "ילדי מפתח", אבל כשהייתי ילדה לא עצרתי לרגע לחשוב מה המשמעות של זה.
פתרון זמני: אבא בבית
כשהשתחררתי מהצבא לא חשבתי יותר מדי על ילדים ועל חיפוש מקצוע שמתאים לגידול ילדים. רצתי קדימה בלי להסתכל לאחור, ומצאתי את עצמי פתאום בגיל 30 בתוך קריירה שעובדים בה ללא הפסקה - מהרגע שקמים ועד שהולכים לישון.
אהבתי את העבודה שלי, התמכרתי לעבודה שלי, התגאיתי בפני כולם איך עבדתי 14 שעות ביום, ואיך לא לקחתי במשך כל אותן שנים יום חופש או יום מחלה.
ואז זה קרה – אבישי נולד. רק מצמצתי וחופשת הלידה הסתיימה, רק פיהקתי וחודשיים וחצי שהוספתי לחופשת הלידה חלפו. אבישי היה בן חצי שנה ואני לא הצלחתי להבין איך אפשר לגדל תינוק כשיום העבודה נמשך 9 שעות במקרה הטוב, ו-12 שעות בחודשים לחוצים יותר.
ישבתי עם בעלי וחיפשנו פיתרון: כיצד ניתן להביא לידי כך שאבישי לא יופקד מדי יום למשך שעות רבות בידי אנשים זרים? לאחר לבטים רבים הגענו למסקנה שבמשך השנתיים הבאות נאלץ לרדת ברמת החיים למען המטרה החשובה. בעלי עזב את עבודתו כדי לטפל באבישי, ואילו אני חזרתי לעבודתי תוך סיכום תנאים חדשים ושפויים יותר עם הבוס. בשיחת החזרה שלי לעבודה הסברתי לו שאם פעם העבודה היתה בראש סדר העדיפויות שלי (לפעמים גם לפני בעלי), כעת היא רק במקום השני ואבישי תופס את הבכורה (כן, שוב לפני בעלי).
הייתי רגועה ואמרתי לעצמי שיהיה לי המון זמן לחשוב מה יקרה בהמשך. הרי עד שאבישי יהיה בן שנתיים וחצי וילך לגן יש עוד המון זמן.
יום עבר ועוד יומיים והופ! מיד לאחר חג הפסח הקרוב אבישי ילך לגן ובעלי יחזור לשוק העבודה.
למה אני לא מורה?
בשיחה עם הגננת נשאלתי שאלה פשוטה – עד מתי אבישי יהיה בגן, עד השעה 13:00 או עד השעה 16:00?
לרגע קפאתי. התשובה הראשונה שרציתי לתת היא כמובן האופציה הראשונה, עד 13:00, אבל מי בדיוק אמור לאסוף את אבישי מהגן? אני? שבמקרה הטוב, כשאני מצליחה לצאת בזמן מהעבודה, מגיעה הביתה בשעה 17:30?
בעלי? שאמור סוף סוף לחזור לעבוד אחרי חופשה ארוכה? מה הוא אמור לומר לבוס החדש? שהוא יוצא כל יום ברבע לאחת לאסוף את בנו ויכול לחזור בערב כשאשתו חוזרת הביתה?
אמא שלי? שזכתה סוף סוף לחיי נחת לאחר שיצאה לפנסיה?
סטודנטית בת 20? אז אולי כבר עדיף להשאיר אותו עד השעה 16:00?
ומי יאסוף אותו בשעה 16:00? אני? אין מצב שאצליח לחזור הביתה גם בארבע. ובעלי? אין הרבה מקומות עבודה לגברים שבהם הם מצליחים לחזור הביתה בארבע לאסוף את ילדיהם.
אבל זו עובדה, כולם מסתדרים. כולם חוץ ממני? זה פשוט לא הגיוני. מי אלו האנשים שיכולים לאסוף את ילדיהם בשעה 13:00? מי הם ההורים שמסוגלים לאסוף את ילדיהם בשעה 16:00? ואני יודעת בתוכי שאין מצב בעולם שאני אסכים למצוא גן אחר בו אבישי יוכל להישאר עד השעה 17:00.
בשלב זה כשאני מנתחת בראש את הנתונים והעובדות אני מרגישה מחנק נוראי בגרון. למה אני לא מורה? למה? למה לא זכיתי בלוטו? למה?
אני בטוחה שיש נשים שירצו לתת לי סטירה על המשפט הבא, אבל למה לא ניתן לחזור אחורה לתקופה של פעם, שרק אחד ההורים עבד והשני נשאר בבית?
אני לא מבינה איך כולם מגדלים שניים ושלושה ילדים כששני ההורים עובדים עד שעות מאוחרות. מי מבשל? מי מכבס? מי מנקה? מי מחנך את הילד? מי מכין איתם שעורים? מי בודק היכן הילד מסתובב כל היום? מי החברים שלו? אני צריכה עזרה. אני לא מבינה איך עושים את זה.
זה הילד שלי!
לא עניתי לגננת. לא עניתי לה כי אני לא יודעת מה לענות. לא נותר לי עוד הרבה זמן. הזמן טס ובעלי ואני עדיין ללא תשובה ברורה. בשלב ראשון החלטנו לזרום, נוודא שאבישי ישתלב כראוי בגן ולאחר מכן בעלי יחזור לשוק העבודה.
בכל פעם כשאני שואלת חברים ומכרים מה הם עושים, כולם מחייכים ועונים לי במילה אחת "מסתדרים". אבל המילה הזו לא מרגיעה אותי בכלל. חברה שלי ניסתה להסביר לי: "מה את חושבת שאבישי יעשה בבית אחרי הגן? ילך לישון. אז מה אכפת לך שהוא יישן בגן ורק אחר כך תאספי אותו?"
אבל זה לא העניין איפה ומתי הוא ישן. לאט לאט אני מבינה שהשאלה הזו תמשיך לרדוף אותי בעתיד. גם כשאבישי יהיה בכיתה א' וגם כשהוא יהיה בכיתה ז'. זה לא נתפס בעיניי שרק בגלל אילוצים כלכליים מישהו אחר יבלה במשך השבוע עם הבן שלי יותר ממני או מאבא שלו. מי לעזאזל אמור לגדל לי את הילד? ההורים שלי? ההורים של בעלי? הגננת בצהרון? מורה בצהרון בית ספר? זה הילד שלי! האם אני אמורה לגדל אותו רק בסופי שבוע?
כרגע לצערי אין לי תשובה. ואם נדמה לכם שמסך המחשב קצת רטוב, כן, אלו הן הדמעות שלי.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן