אני פוחד. הנה, אמרתי את זה. לקח לי זמן להודות בזה בקול רם ובפני כולכם, אבל זו האמת. זה אולי לא גברי. אולי לא בוגר. אולי לא פטריוטי. אבל זה מה שזה.
בהתחלה זה היה עוד רחוק. יידוי אבנים אצל אלו שם שגרים בהתנחלויות מסביב לירושלים. ״אבל הם רגילים למציאות הזאת״, אמרתי לעצמי כדי להירגע. הרצח המזוויע של הזוג הנקין כבר ריסק לי את הלב. לאט לאט זה התקרב לתוככי הבירה, ואז החלטתי לוותר על חשבון הנפש הקבוע שלי בכותל לפני יום כיפור. עם התגברות הדיווחים (שמניסיוני כסטודנט לשעבר בעוטף עזה תמיד היו שם, רק שהפעם באמת דיווחו עליהם), הבנתי שזה מתקרב גם לפה, למרכז הארץ. הייתה גם חצי שמועה-חצי ידיעה שקרו שני אירועים קטנים בכפר סבא, עיר מגוריי, שרק הגבירו את מפלס החשש.
ואז, כשעמדתי לחזור ברכבת מתחנת בני ברק לכפר סבא, הבנתי שזו לא עומדת להיות נסיעה כתמול שלשום. פתאום הבנתי שלעמוד בתחנת רכבת, מקום פתוח עם ריכוז של אנשים, הפך להיות עניין של לחיות על הקצה. איך אומרים אצלנו? רק בישראל. כשהגעתי לתחנה הבטתי ימינה ושמאלה, ואז שוב. ואז שוב. בזמן הנסיעה קיבלתי כבר את הפוש שהודיע על אירוע הדקירה בפתח תקוה. זה קרה בדיוק כשהרכבת עברה בעיר. כשחיכיתי לאשתי בתחנה כדי שתבוא לאסוף אותי, כבר הייתי דרוך. אלו היו עשר דקות של לא מעט סיבובי ראש. זה לא היה התקף חרדה, קצב הנשימות לא עלה וזיעה קרה לא שטפה את גופי. ממש לא. אלא חשש קיומי כזה שנקרא לחיות בישראל.
קצת אדרנלין על הבוקר
זה קצת חדש לי הפחד הזה. לא שאני כזה עשוי ללא חת, כן? אבל אף פעם לא פחדתי ממש שיהרגו אותי רק בגלל צירוף המקרים הזה של ללכת ברחוב ולהיות יהודי. באינתיפאדה הראשונה הייתי ילד קטן ותמים, ולמרות שקראתי עיתון מדי בוקר על שלל פיגועי הדקירה שדווחו בו, הרגשתי מוגן. התחושה שההורים שלי סביבי הספיקה לי. באינתיפאדה השנייה היית פשוט צריך להתרחק מאוטובוסים, רכבות, קניונים, הופעות, הצגות, מועדונים ובעצם מכל מקום שבו אין יותר מחמישה אנשים מרוכזים יחד ברדיוס של 10 מטרים וידעת שתהיה בסדר. רוב הסיכויים. ואז גם בדיוק נסעתי לטיול של אחרי צבא. שם, באוסטרליה, העמוד הראשי של העיתון עסק בעיקר בשמורת אלמוגים שאולי נהרסה ואיזו סכנה זו ליבשת. מאוד מרגיע. כשהייתי סטודנט במכללת ספיר, הפחד מסיכוי שרקטה תפגע בי חלחל רק בשנה השלישית.
הבוקר כבר התלבטתי האם לנסוע ברכבת או במכונית. הווייז אמר שעה ברכב, אז העדפתי את האפשרות הראשונה. יאללה, קצת אדרנלין לפתוח את היום. הבוקר, בתחנה, המצב כבר היה שונה - אני לא הייתי היחיד שהסתכל ימינה ושמאלה. היו גם כאלה שבחנו אותי, בחור מזרחי עם זיפים, ואני די בטוח שאיזה חייל הסתכל לכיוון החגורה שלי, לראות שאין לי שם איזה כלי חד. זו המציאות שלנו.
זה קצת הזכיר לי סדרה שאני רואה בימים האחרונים "Fear the Walking Dead". הסדרה מגוללת את הימים שלפני שזומבים השתלטו על העולם. על הרגעים של לפני איבוד השליטה, לפני איבוד התקווה. כולם מסתכלים כל הזמן ימינה ושמאלה, חושדים בזה שעומד לידם. יש שם איזה ילד אחד, לא תמים כמו שאני הייתי, שמזהיר את כולם שההידרדרות תהיה מהירה. אז אין כאן זומבים והציבילזציה לא מגיעה לקיצה, אבל אני מניח שאתם מבינים על מה אני מדבר.
גם אתמול, בדרך חזרה ברכבת, התחושה הייתה של הידרדרות מהירה. של דיווחים בלתי פוסקים בסמארטפון. של פחד. אבל אז אתה מגיע הביתה, משאיר את הכל בחוץ, ומבטיח לילדים שלך שפה, לפחות עד שהם יהיו הורים בעצמם, הכל יהיה מוגן. בדיוק כמו התחושה שנתנו לי הוריי אז. לייאוש אין מקום פה, והתקווה הזו, שמהולה באוקיינוס של נאיביות שיש רק לילדים, ממלאת גם אותך.
יש ציטוט מתוך סרט צרפתי שנקרא La haine ("השנאה") שכבר הרבה שנים לא עוזב אותי. הוא עוסק בחבורת נערים, ילדים למהגרים, שמורדים בכללי החברה הפריזאית. אחד מהם מספר לחבריו: "שמעתם על הבחור שנפל מגורד שחקים? בדרכו למטה, בכל קומה, הוא אמר, כדי להרגיע את עצמו 'בינתיים הכל בסדר, בינתיים הכל בסדר, בינתיים הכל בסדר'. הדרך שבה אתה נופל לא משנה. זו הדרך שבה אתה נוחת!".