תופעה: יותר הורים פוגשים את הילדים רק בסוף השבוע

קשה למצוא את ליאור חורב בבית במהלך השבוע בשעות הערות של הילדים. הוא נוסע הרבה לחו"ל, וגם כשהוא בארץ הוא מתנהל בשעות לא שגרתיות. זו שגרת חייו של חורב, בעבר שותף במשרד ארד תקשורת וכיום יועץ אסטרטגי ומרכז קשרי חוץ של קבוצת דן גרטלר אינטרנשיונל: אם פעם היה זה משבר שצריך לנהל, היום זו הזדמנות עסקית שאסור להחמיץ. בתוך המירוץ הבלתי נגמר הזה, סופי השבוע הם כמעט ההזדמנות היחידה עבורו לבלות זמן עם הילדים, הזדמנות שהוא שומר עליה בקנאות.

"אני מאוד מקפיד להיות בארץ בסופי שבוע, גם אם זה אומר לטוס מקצה העולם כדי לנחות כאן בשישי ולהמריא לאותו מקום שוב בראשון", הוא מספר ל-G, המגזין של גלובס. "כבר קרה שעשיתי נסיעה כזאת מארצות הברית וחזרה כדי להיות עם המשפחה בשבת. צריכה להיות סופה שמבטלת טיסות כדי שלא אבוא".

זה הקו האדום שלך?
"אפשר לומר. גם ימי הולדת בחיים לא פספסתי. סוף שבוע מבחינתי זה קדוש. ברגע שאתה לא מקפיד לגביו, אתה מאבד את הכול. אני גם כמעט לא משאיר סופי שבוע לא מתוכננים, בין אם זה נסיעות או טיולים, הם תמיד מאוד אינטנסיביים. הלו"ז שלי במהלך השבוע הוא פונקציה של נסיבות, כל הזמן דברים משתנים, ולכן מבחינת הבית אני בחזקת משתנה שלא מובא בחשבון במהלך השבוע. הלו"ז היחיד שמתוכנן אצלי הוא זה של סוף השבוע". קורה שאתה מפתיע במהלך השבוע?

"כן. וכשאני נמצא, אני טוטאלי. הולך עם הבכור למשחקי כדורסל, מגיע למסיבות חנוכה בגן, וכמובן שותף למטלות והכול. אבל זה לא ידוע עד שזה קורה, ולכן למדתי לא להתחייב לדברים שקורים במהלך השבוע. עדיף להיות ספונטני ולהפתיע, מאשר להבטיח ולאכזב".

חורב אינו היחיד שמבלה עם הילדים בעיקר בסופי שבוע; אילוצי הקריירה מביאים הורים במקצועות תובעניים לראות את ילדיהם מעט מאוד במהלך ימי החול. הם חוזרים כשהילדים כבר ישנים, או מגיעים רק פעם בכמה ימים הביתה בגלל עבודה בחו"ל או בשל שירות צבאי באזור מרוחק.

מה המחיר שמשלמת משפחה שמתנהלת כך? איך תופסים הילדים את ההורה הנעדר ואיך הם מתייחסים להורה שנוכח יותר ביומיום? האם ייסוריי מצפון ופיצויים חומריים הם חלק בלתי נפרד מעסקת החבילה הזו או שאפשר לחיות גם אחרת? אלה שאלות לא פשוטות, כשם שלא היה פשוט למצוא מרואיינים, שלא יחששו כי הדבר עלול להתפרש כהעברת ביקורת על תפקודם כהורים.

המרואיינים בכתבה הזו הם אנשים שמאתגרים את האיזון העדין שבין משפחה לקריירה, ומרגישים עם זה יחסית בנוח. אפשר לומר שהם אפילו שלמים עם ההחלטה. לא בטוח שהם מעידים על הכלל, כמו שאומר דני עמית, פסיכולוג קליני ממכון אדלר, "הורה שמוכן לדבר על זה הוא כנראה אדם שמחזיק באמירה מגובשת לגבי אורח החיים שבו בחר".

תמי שינקמן, שותפה בכירה במשרד לייעוץ אסטרטגי רימון כהן שינקמן, ניסחה לעצמה אמירה כזו: "כל חיי אני עובדת מסביב לשעון, כיום במשרד פרטי ולפני כן בשירות הציבורי כיועצת של פואד בן-אליעזר. גם בן הזוג שלי (היועץ האסטרטגי משה דבי) עובד כמוני במשרד עצמאי משלו. יש לנו ארבע בנות, שתי חיילות מנישואים קודמים שלי, ותאומות בנות 10. ארבעתן גדלו למציאות שבה אבא ואימא לא נמצאים בבית בשעות קונבנציונליות ולא יכולים להוציא אותן מבית הספר או לקחת אותן לחוגים; מה שהצריך אותי לקבל החלטה - האם להתייסר בגלל הרצון שלי למצות את מלוא הפוטנציאל או להבין שיש גם דרך אחרת".

איך קיבלת את ההחלטה?
"ניהלתי עם עצמי שיחה גלויה ואמרתי לעצמי, קודם כול את לא קורבן והילדות הן לא קורבן. ועכשיו, האם את מוכנה לוותר על הקריירה? החלטתי שלא. האם את מוכנה שלא להביא ילדים לעולם או לא לגדל אותם? גם לא. ולכן את צריכה למצוא פתרונות ישימים, כדי להיות שלמה עם המחיר שאת משלמת וליהנות מהקריירה. העבודה שלי היא ניהול משברים, ואני חייבת להיות שם רגשית וטכנית. אם אני לא שם עד הסוף זה מבחינתי תפסת מרובה לא תפסת, ואני לא מוכנה לחיות ככה. אז הילדות שלי הולכות לישון בעשר בלילה, כי הן אף פעם לא הולכות לישון לפני שאחד מאיתנו מגיע, ואנחנו משתדלים שלפחות אחד מאתנו יגיע הביתה עד שמונה. ברור לי שיש לזה מחיר, אבל זה מחיר שאני שלמה איתו".

במקום רילוקיישן

איך נראית השגרה במשפחה שבה הורה אחד, ולעתים שניהם, הוא נוכח-נפקד? הרבה עזרה מהסבתות, לרוב יש גם מטפלת בתמונה, וכמעט תמיד ישנו גם בן זוג תומך שנושא בנטל השגרה השוחקת, מוותר על קריירה אחרי השעה ארבע אחר הצהריים, וזוכה כמובן לפרגון מבן הזוג.

רונן ירדן, מנהל יזמות והקמה של פרויקטים נדל"ניים נשוי לדליה ואב לשלושה (בני 5 וחצי, 4 ושנתיים), היה עד לפני שבעה חודשים על הקו תל אביב-אמסטרדם. בכל שבוע עבד ארבעה ימים בהולנד וחזר לסוף שבוע בישראל, ובשבוע הרביעי בכל חודש שהה בבית. "כמו רגילה בצבא", הוא אומר, "ההקבלה הצבאית מתאימה פה".

והילדים צריכים להתרגל בכל פעם מחדש?
"ביום הראשון אחרי הנחיתה הם נצמדים קצת יותר לאימא, ואז מתרגלים אליי. גם השבוע הרביעי הוא סוג של תיקון. אבל המחיר האמיתי הוא בזה שאתה יודע שאתה הפיגורה המשנית, וזה לא כיף. אשתי עושה עבודה מדהימה, והיא באמת עמוד התווך ואילו אני התוספת המבורכת. מצד אחד זה משחרר אותך מלחצים; מצד שני אתה גם רוצה להיות חיוני. כדי להתייעל הייתי בוחר בטיסות לילה והילדים היו קמים בבוקר ולא תמיד יודעים אם אני כאן".

הייתה לך התלבטות אם לנהל אורח חיים שמשלב כל-כך הרבה חו"ל במקביל למשפחה?
"חו"ל היה חלק מהחיים המקצועיים שלי הרבה לפני שנולדו לי ילדים. הסידור הזה היה במקום רילוקיישן, שהיה כנראה קשה יותר למשפחה. מבחינתי אלה אילוצים של קריירה, שהילדים משתלבים בהם, ואין מה להתאכזב שכך הדברים התגלגלו. אנחנו עדיין הורים טובים, שמספקים לילדינו בית אוהב ויציב. לפעמים נצבט לי הלב על אירועים שלא חוויתי, למשל כשילד הולך בפעם הראשונה, אבל אני לוקח את זה בפרופורציה. לא ראיתי את זה היום - אראה בעוד שלושה ימים. אני לא מלח על איזו ספינת משא שנעדר חודשים, ולא מרגיש שיש לי זכות להתבכיין על הדברים האלה".

אבל עכשיו, כשאתה כל השבוע בארץ, אתה מרגיש את ההבדל?
"אני מנהל את פרויקט שרונה של גינדי החזקות. אשתי עדיין זו שאוספת מהגן ואני מגיע לא מעט בתשע-עשר בלילה, ובמקרה הטוב בשבע בערב. אבל אין ספק שהילדים התרגלו לנוכחות שלי. כבר אין מצב שילד מתעורר בלילה ולא יודע אם אני שם, ואני רואה את זה בהתכרבלויות שלהם במיטה שלנו. בתקופה שבה עבדתי בחו"ל, הם היו מגיעים אוטומטית לצד של אשתי, ועכשיו גם התחילו לבוא לצד שלי במיטה. וזה כיף. אני מוצא את עצמי שוכב במיטה, מסניף את הילד ומתרגש מזה".

הם לא הטיחו בך אף פעם אמירה בסגנון "מה אתה מבין, אתה לא כאן"?
"אף פעם. וכשאני משווה את עצמי למשפחות שאני פוגש עם סגנון הורות שונה, אני מגלה שאני לא יודע פחות מהן על הילדים, אלא להפך. הקשרים שלי עם הילדים אפילו יותר חזקים. אנחנו נעזרים הרבה בטכנולוגיה - סקייפ וסלולר - ואני מקפיד להתקשר לשאול איך היה במבחן או בחוג של ההתעמלות אמנותית. אף פעם לא הופתעתי ממשהו שקשור בהם, כי המודעות שלי לקשר מאוד חזקה".

לא מתגנבים אליך לעתים ייסוריי המצפון?
"לפעמים, ואני לומד להתמודד איתם. אי-אפשר לגדל ילדים בצורה נכונה אם היא לא נכונה עבורך. העבודה שלי גורמת לי אתגר וסיפוק. האם היא במאה אחוז טובה לילדים שלי? נראה שלא. אבל אילו הייתי עובד במקצוע משעמם שלא מסב הנאה, זה גם היה משפיע. ואם הייתי מגיע בכל יום אחר הצהריים הביתה, כנראה הייתי אדם אחר בעוד מובנים. אני מאמין שכשטוב לי, טוב לכולם".

האומנם? האם האמירה שגורסת כי "הורה מאושר - ילדים מאושרים" תמיד עובדת? אפרת נצר-וייס, פסיכולוגית תעסוקתית, מנסחת גרסה עדינה של הגישה הזו: "כשההורה בקונפליקט לגבי האיזון בין קריירה למשפחה, זה גם מה שעובר לילד. לעומת זאת, כשההורה מחובר ברמה הערכית לבחירה בקריירה כזו, ולא רק משכנע את עצמו שמבחינה חומרית זה טוב למשפחה, המסר הזה גם עובר. השאלה היא אם זו בחירה אמיתית, נגיד למקם את העסק דווקא בסין, או שהחברה צריכה אותך שם ושכנעת את עצמך שזה טוב וחשוב".

אילו אנשים, לדעתך, שלמים עם החלטה כזו?
"מי שמצד אחד מאוד טוטאליים בעבודה ומצד שני יודעים להרפות ולא להיות קשים עם עצמם. יש גם בני זוג שנוח להם להעביר את המיומנויות ההוריות להורה האחר, כי יש להם פחות סבלנות או ששגרת גידול הילדים פחות מעניינת אותם. את צריכה לעשות לעצמך רציונליזציה מאוד חזקה כדי להרגיש נוח בהורות מסוג כזה, שהיא מאוד מאתגרת. גם בגלל גידול הילדים מרחוק וגם בגלל הצורך לייצר דרכים אלטרנטיביות כדי להיות משמעותי בחיי הילדים שלך".

לדחוס הורות ליום בשבוע

מהן אותן אלטרנטיבות? חורב מספר על "חופשות שנתיות מושקעות של שבועיים-שלושה בחו"ל, שמאפשרות להתנתק באופן טוטאלי מהעבודה וליצור טיול שמשאיר חותם על החוויות המשפחתיות".

סוג של פיצוי?
"ודאי שזה פיצוי, כמו שזה רצון לבלות זמן אינטימי עם הילדים ולהכיר אותם יותר לעומק".

גם אצל שינקמן יש "חופשת קיץ משפחתית בחו"ל של שבועיים לפחות, שאז אנחנו נמצאים איתן כל הזמן מהבוקר עד הערב. כשחזרנו עכשיו, משה ואני, מחופשה זוגית בארצות הברית, הבאנו איתנו שש מזוודות. ברור לך שרוב התכולה היא להן. לא חושבת שזה רק מתוך פיצוי, אבל נראה שזה חלק מהעניין".

על מה את לא מוותרת במהלך השנה?
"ימי הורים, חגיגות בבית הספר. תמיד אהיה שם, גם אם זה אומר להציב גבולות בעבודה. בסופי השבוע יש לנו שגרה קבועה של פתירת תשחצים, צהריים במסעדה וארוחת שבת אצל חמותי. ובשבת, תתפלאי, אני מלמדת אותן לסרוג. עכשיו קניתי מכונת תפירה, ואנחנו גם מבשלות יחד".

סופי שבוע הם קודש למשפחה?
"תלוי. בקמפיין גלעד שליט שניהלתי היו הרבה חגים ושבתות שהעברתי באוהל בירושלים או במצפה הילה. היו פעמים שלקחתי אותן איתי ושילבתי את העבודה עם טיול באזור. במצבים שלא היה מתאים לצרף אותן השתדלתי שהעבודה תהיה מתומצתת ועניינית. זו המציאות שהן גדלות לתוכה. לא יודעת אם הן תמיד מתות על זה, אבל אלה החיים שלנו". הייתה לכן שיחה על זה?

"ישנם ימים שהן אומרות, 'אבל אתם לא בבית', וזה קורע את הלב. ואז אני מנהלת איתן שיחה ואומרת, 'נכון, אני לא בבית, אבל כמו שכשאתן תרצו להצליח בחיים שלכן, תדעו שתמיד אהיה מאחוריכן, עכשיו אתן תהיו מאחוריי'".

הן בנות 10, את מדברת אליהן כאילו הן מבוגרות שוות לך לגמרי.
"גם כשהן היו קטנות לא דיברתי אליהן בפוצי-מוצי, ובכל מקרה, הן מבינות. המסר של למצות את עצמך במה שאת עושה חלחל היטב בבית שלנו. כשהסתיים קמפיין שליט בהצלחה באתי הביתה ומצאתי שלט, 'אימא, אנחנו כל-כך גאות בך'. עד היום זה מעלה לי דמעות, להראות להן שבעבודה קשה גם משיגים דברים".

ההנחה שילדים מעריכים עבודה קשה ובעלת משמעות אצל ההורה הנעדר עלתה גם במחקר שערכה ד"ר אורנה בלומן, חוקרת בחוג לשירותי אנוש מאוניברסיטת חיפה, בקרב ילדיהם של אבות עובדי היי-טק שלא נמצאים הרבה בבית.

שלושה רגשות מרכזיים עלו אצל אותם ילדים: שביעות רצון מההטבות שזכו להן בזכות העבודה של האב, כמו נופשים מרוכזים בחו"ל או מתנות שקיבלו מנסיעות עבודה; תרעומת על היעדרות האב; וגאווה שהיוותה את הרגש המרכזי מבין השלושה. הילדים גם ידעו לספר הרבה יותר פרטים על עבודתו של האב מאשר על זו של האם, אף שהיא זו שנכחה בחייהם ביום-יום ושהמקצוע שלה, במיוחד כשמדובר היה לא פעם במורות, היה קרוב הרבה יותר לחייהם מאשר עבודתו של האב כמהנדס פיתוח.

הפסיכולוג דני עמית אינו מופתע: "הורה שנוכח פחות הוא סוג של אטרקציה, כי הוא על תקן משאב שנמצא בחוסר, ולכן יותר שמחים ומתרגשים לקראתו. אבל", הוא מסייג, "יש מקרים שבהם הריחוק הפיזי יוצר ריחוק ביחסים. יש ילדים שאומרים על ההורה הנעדר, 'אין לי על מה לדבר איתו. אין לו מושג מי החברים שלי ומה אני אוהב לעשות'. זה כמו לפגוש דודים רחוקים שמגיעים בחגים ונופלים עלינו באינטנסיביות גדולה אחרי תקופה שלא ראינו אותם. אין מה לעשות, צריך זמן כדי לפתח יחסים, וקשה לדחוס הורות ליום או ליומיים בשבוע".

בלומן פירשה את ההתעניינות ואת הגאווה באב כצורך של הילדים לפצות על המחסור בהיעדרו. "ככה אני יודע מה אבא עושה כשהוא לא איתנו", השיב במחקר ליאור בן ה-7 שנשאל למה חשוב לדעת מה אבא עושה בעבודה. ילדים אחרים אף הרשו לעצמם לבטא קנאה: "אני חושבת לפעמים שבמקום העבודה של אבא יש אנשים יותר נחמדים ממני, כי אבא נשאר איתם בערב ולא בא להיות איתי", אמרה הילה בת ה-7. "לפעמים אני שוכחת שאבא מוכרח להישאר בעבודה בגלל אמריקה (הכוונה להבדלי השעות, ח' ש') ונעלבת מזה שהוא לא בא".

האבות, אגב, נתפסים על-ידי ילדיהם כפסיביים במובן הזה שהם אינם יכולים לשנות את כללי הארגון ולהגיע הביתה בשעות אחרות, מה שבמובן מסוים מקל את המצב. יש גורם חיצוני להאשים.

עוזר בשלט רחוק

האם ילדים מתייחסים אחרת להיעדרות של הורה שעבודתו נתפסת כשליחות למען הציבור בהשוואה לעבודתו של הורה שפועל בשביל הפרנסה נטו? בלומן לא חקרה ילדים להורים מהקבוצה הראשונה, אך היא מציינת כי "הילדים במחקר חיפשו הבנה למצבם גם מהמעגלים שמחוץ לתא המשפחתי".

להערכתה, זה גם ההסבר שילדים נוהגים לתת לעצמם בנוגע לריחוק של האב. כפי שאמר ליאור, שאביו מפתח מכשור רפואי, "אם זה בשביל דברים חשובים אז זה לא נורא אם אבא עובד הרבה זמן, כי זה טוב לכולם. כולם רוצים להיות בריאים".

האם גם האבות משכנעים את עצמם באופן דומה? "הורה שמאמין שהקריירה שלו תורמת למדינה", משיבה נצר-וייס, "עשוי לחוות פחות קשה את הנתק עם הילד במהלך השבוע, כי הוא אומר לעצמו, אני מראה לילד את משמעות התרומה לקהילה, מלמד אותו ערכים חשובים".

סא"ל כפיר כהן, מפקד בסיס האימונים של חטיבת כפיר, הוא דוגמה לא רעה לגישה הזו. כהן, שנפצע קשה במבצע חומת מגן וקיבל צל"ש אלוף על פעילותו בזמן המבצע, מסביר: "יש לי סיפוק גדול מזה שאני תורם ועושה דברים שאני מאמין בהם. אני לא יכול לומר שאנחנו, אנשי הקבע, לא מתוגמלים, אבל בטח ששירות כזה הוא לא בשביל הכסף הגדול. אני חושב שהילדים שלי תופסים אותי כמודל; לפחות רוצה לקוות שכן". סא"ל כהן (אב לבני 10, 7 ושנה) רואה את ילדיו מדי סוף שבוע, ונשאר בכל שבת שלישית בבסיס. בתפקידיו הקודמים תדירות היציאות שלו הביתה הייתה נמוכה יותר. "בשום שלב לא חשבתי לעזוב. מובן שאתה רוצה להיות שותף בגידול הילדים, אבל זו המציאות וזה מה שבחרתי לעשות, גם אם זה אומר שבניית הבית שלנו בקיבוץ נופלת על אשתי, ואני רק עוזר בשלט רחוק".

אף פעם לא הרגשת פספוס?
"תמיד אתה מרגיש שאתה מפספס, למשל כשהבנים אמרו 'אבא' בפעם הראשונה ולא הייתי שם. אבל אז אני מגיע הביתה ומשלים. אני משתדל להגיע לדברים החשובים; הייתי בשלוש הלידות, ואני מגיע מתי שאפשר ומפצה איפה שאני יכול".

אנשי המקצועות החופשיים שרואיינו כאן חושבים שעולם הערכים שהם מעניקים לילדיהם אינו שונה מזה של קצינים כמו כהן: "ההיעדרות שלי מהבית לא באמת שונה מזו של הרבה אנשי קבע שבשבילם הצבא הוא ג'וב", אומר ירדן. "זה מה שהפרנסה שלי מחייבת, אז אולי זה לא לטובת המדינה אבל זה לטובת המשפחה".

ושינקמן מוסיפה: "נכון שהשנים הביאו איתן רווחה כלכלית, הבית מרווח יותר ויש דברים שאני מרשה לעצמי היום ולא יכולנו להרשות לעצמנו בעבר; אבל זה לא הכסף שמשחק כאן תפקיד, אלא המימוש העצמי וההגשמה".

האם ממרחק השנים יגלו כי זו הייתה החמצה ולאו דווקא הגשמה? עמית משיב: "הורה שמעריך שלהורות היומיומית יש חשיבות דווקא כן מרגיש החמצה, אבל צריך לזכור שיש הורים שלא רואים בזה עניין גדול, לפעמים בגלל שגם הוריהם לא היו בבית כשהם היו ילדים, ולפעמים כי זה עניין של פרספקטיבה - אתה בונה לעצמך קריירה ואין לך ספק שזה מה שנכון לעשות כרגע. כשהקריירה מוארת כמה שנים אחר כך באור אחר, מבינים לפעמים שהזמן הזה של בילוי עם הילד בילדות הוא גם משאב מתכלה שאי-אפשר להחזיר אחור".

כלומר, זה רק עניין של זמן עד שמתחרטים על בחירה בקריירה כזו?
"אני לא רוצה לצאת בהצהרות. אבל כדאי למצוא דרכים להיות מעורבים. חופשה משפחתית בחו"ל היא תדלוק מצוין, אבל היא לא באמת תחליף ליומיום. גם הורה שנמצא במשימה במטעם המוסד יכול להיות בקשר שוטף עם הילד. מי שרוצה - מוצא את הדרך".

>> איך משלבות אמהות מצליחות בין עבודה לקריירה? הטיפים שלהן

• הורות
• חינוך
• ילדים
• משפחה
• עבודה
• קריירה