עד גיל ארבע, אמא שלי מספרת שהייתי מבקשת ממנה שתחזיר אותי לבטן ותוציא אותי בחזרה בתור בן.
היו לי גם שלל טיעונים והסברים להחלטה הזאת. בעיני, זה פשוט לא היה 'פייר' כלפי הבנות שכל הדברים הכייפים באמת מתקבלים בהבנה כשהם אצל הבנים. אבל כשבנות עושות אותם – מסתכלים עליהן עקום. ואני? רק רציתי להשתולל, להתפרע ושיקראו לי ערן.
כל הזמן, מספרת לי אמא, המורות היו מתארות את ההתנהגויות שלי בהתייחסות וכהשוואה "כמו בן". להן היה מובן שהבנים יתרוצצו בלי שליטה אבל כשאני הזעתי במשחק כדורגל - זה הרים גבות. אני בעצמי זוכרת את ההלם שהמורה קיבלה כשבטיול השנתי של כיתה ד', הצטרפתי לחבורת הבנים שהורידה חולצה. מה, היה חם!
זה גם היה ברור לגמרי שבנים הולכים על שיער קצוץ אבל כשאני החלטתי בכיתה ו' על דעת עצמי לקצוץ את השיער עד הקרקפת, אמא שלי כמעט והתעלפה. אולי העובדה שהיא לא ציפתה לראות את בִּתה עם גלח הוסיפה להתקף הלב. זה גם צפוי שבנים ינסו לטפס על עצים אבל כשאני עשיתי את זה, המורה ראתה לנכון לשלוח מכתב להורים בנושא "החמור". "היא משתוללת כמו אחד הבנים בכיתה", היא כתבה.
היו עוד הרבה דברים שהמשכתי לעשות כמו הבנים וניצחתי בהכל, אבל היה דבר אחד שנראה לי הכי כיף בעולם ושם נפלתי – להשתין בעמידה. וואו, זה היה כל כך מגניב בעיניי וקינאתי בהם כל פעם שישבתי בעצמי. אז אתם יכולים לנחש שלא השארתי את זה שם. אני הלוא קנאית עם שליטה אבל בלי יכולות.
אז ניסיתי. בחיי. אמא שלי אפילו תעיד שהותרתי אחריי שלוליות של שתן בכל חדרי האמבטיה כשהייתי נעמדת מול השירותים בפישוק רגליים ולוחצת חזק חזק כדי לנסות ולהשתין בקשת.
זה כמובן לא צלח. ויתרתי. נכנעתי לביולוגיה.
שנים לתוך האמהות לארבעה, והמסקנה ברורה: הם ממש לא מצליחים להשתין בקשת. על כך יעיד ניחוח האמוניה שעוטף את חדר השירותים שלהם. לפעמים נדמה לי שאלוהים חנן את בניי היקרים בכלי אבל שכח לתת את חוברת ההפעלה. הקירות, הרצפה... הכל מסריח משתן! מה שאירוני הוא שצוחקים תמיד על השירותים של הבנות שהם זוהמה גדולה, אבל אצל הבנים נקי – כך לפחות היה בצבא. אז אני תוהה האם יש גיל שבו לומדים לשלוט על הצינור הזה?
ובכן, תלוי את מי שואלים. לגבי הבנים שלי, אני מודה שזה עוד לא קורה. מצד שני בעלי דווקא קולע כמו גדול, מה שקשה לי לומר על הרבה גברים בני 40 מסביבי. מה שאומר שזכיתי ונותן לי תקווה לעתיד.
אתם יודעים מה? זה אפילו לא עניין של כעס. אני לא כועסת עליהם. אמנם כרגע שגרת הבוקר שלי כוללת קודם כל מעבר על כל האסלות בבית, הורדת מים, קרצוף רצפה עם אקונומיקה ורק אז קפה. אבל אני לא לבד בתמונה. אני לא היחידה שמקרצפת ומנקה בבית. יש כל כך הרבה מטלות בבית ולשמחתי על חלקן אמונים גם הילדים. כשאני מקפלת כביסה, הם מפנים לארונות. כשאני מפעילה את המדיח, בעלי מפנה כל דבר למקום. כשאני שוטפת רצפה כולם מרימים את הדברים ומכינים את הבית לקראת העבודה. אפילו הצלחתי לעשות תורנות של אחראים לניקיון השירותים שלהם.
מה שבטוח הוא שנכון לעכשיו, אני ממש מתפתה להמציא להם שמחקרים חדשים גילו שזה יותר בריא להשתין בישיבה. אני לא עומדת בזה. שיישבו. נשבעת שאם הייתי יכולה לעמוד ולראות לאן הזרם נוחת הייתי מנסה לקלוע למטרה. היא כל כך ברורה. היא מולכם. יש עיגול מלא במים? זאת המטרה! אני בכלל לא מדברת על להוריד או להרים את הקרש. לעזאזל הקרש. איך הגעתם אל הקיר? לא חסרה לי עצה וגם לא תובנות שאני מחפשת להגיע אליהן. כל מה שחסר לי הוא אוויר. אני נחנקת. אני חיה במשתנה עירונית. קשה שלא להרגיש שפשוט משתינים עלי בקשת.