אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. מסיבת כיתה ה'-3. השיר "Lost in love" של Air Supply מתנגן ברקע. הידיים שלי בנעילת מרפקים ישרות ומונחות על כתפיו של הילד הכי חתיך בכיתה, הידיים שלו באותה נעילת מרפקים על המותניים שלי והלב שלי דופק בזמן שאנחנו מתנועעים על פי הקצב ומביטים סביב בגאווה.
הבנות עמדו, לפי הנוהל, בצד אחד והבנים בצד אחר. מדי פעם יכולתי לראות מישהו אוזר אומץ וניגש להזמין את אחת הבנות לרקוד והודיתי לאלוהים שאני לא צריכה להתמודד עם אתגר שכזה כי הוא עצום. אני זוכרת שהיו גם את הנועזים ששברו את נעילת המרפקים ונצמדו וכולנו הבטנו בהם וריכלנו אבל עמוק בפנים, קינאנו לגמרי.
30 שנים אחרי, והבנים שלי הגיעו לגיל הזה ממנו חרוטים במוחי אותם זכרונות צעדים ראשונים בזוגיות והמסקנה ברורה וכואבת: אנחנו, ההורים של היום, רק הולכים ודופקים את הדור הבא בצורה יסודית ועקבית. הכוונות טובות, הביצוע גרוע. מתוך החשש שיפגעו בילדים שלנו, אנחנו מונעים את הכניסה הנורמלית והטבעית למערכת יחסים עם בני/בנות זוג.
איך שאני רואה את זה, התמימות בעולם הזה קיימת רק בגיל הצעיר, ואם נמנע מהם בגיל 10 חוויות תמימות, אני מבטיחה לכם שאותן חוויות כבר לא יהיו תמימות כשיתרחשו בכיתות ח'-ט'. אני למשל שיחקתי עם הרעיון של לעשות מסיבה כמו של פעם והדבר הראשון שעלה בראשי היה הלינץ' הפוטנציאלי שיעשו לי בבוקר שאחרי בקבוצת וואטסאפ של ההורים.
תן לילדה הכי יפה בכיתה? השתגענו!
למה? זוכרים את משחק "חבילה עוברת"? תן לילדה הכי יפה? תני לילד שאת מאוהבת בו? מוות! זוכרים אמת או חובה? חובה עלייך לתת נשיקה לילד שאת אוהבת? השם ישמור.
היום נדירות המסיבות שכל הכיתה מוזמנת אליהן. ימי הולדת של היום בדרך כלל מתקיימים לבנים בנפרד או לבנות בנפרד. רק סביב גיל 12-13, המסיבות חוזרות להיות משותפות בחגיגות בנות המצווה שמתקיימות באולם ואין בהן הזדמנויות של קרבה או התחלה. וכך, לפני שתשימו לב, הילדים התמימים האלה כבר בחטיבת הביניים ואז באמת צריך לשים לב ולוודא מה קורה במסיבות הכיתתיות.
בדיוק כמו כל דבר בחיים, גם בלמידה על זוגיות צריך הדרגה. החזקת ידיים מרגשת בגילאי 9-10, אחריה היא כבר צפויה ושכיחה. נשיקה בלחי מרגשת אך ורק בגילאי 10-11, אחריה היא כבר מובנת מאליה.
אנחנו מגדלים דור שאין לו מושג איך להתקרב אחד לשני בצורה נורמטיבית. אין להם מושג מה זה מגע. כל מה שהם יודעים זה "הגוף הפרטי שלי", "זה לא נעים לי", "אתה לא מחליט עלי" ועוד משפטים עליהם הם גדלו ואנחנו לא. משפטים שבעיקרם נוצרו כדי ליצור מרחק ולא קרבה.
נכון שחשוב ללמד את הילדים איך ליצור מרחק כשזה מה שאנחנו רוצים שהם יעשו אבל פתאום הבנתי שאנחנו מונעים מהם לרכוש כלים להשגת קרבה. אנחנו מונעים מהם את הצעדים הראשונים, התמימים שיעזרו להם כל החיים להבין איך לפנות לבנות, איך לסרב לבנים, איך להתמודד עם סירוב. אנחנו מונעים מהם מצבים חברתיים ואז לא מבינים למה אין להם כלים להתמודד איתם.
זה כל כך עצוב בעיני שהבנים שלי לא יחוו את התמימות שבריקודי הסלואו בגיל שזה עוד תמים או שהחברות שלהם לא יגדלו עם הזיכרון של הילד הזה שהזמין אותן לרקוד. יש בי חשש עצום שהתמימות תיעלם כפי שיש לה תכונה בולטת להיעשות וההתנסויות הראשונות לא יתממשוו מתוך כוונות טובות של ההורים לשמירה על ילדיהם ואז החוויות הראשונות יקרו בגילאים המאוחרים יותר. אי אפשר לחכות שיגיעו לכיתה י' כדי להתחיל מגע כי אז, מסיבות הכיתה ממש לא תמימות. בגיל 14 ומעלה זה לא הגיל לתת להם להתנסות בהדרגה כיוון שהם (בנים ובנות) מוטרפים מהורמונים ולא חושבים בהיגיון. כל מה שהם רוצים זה הכל, מהר ועכשיו. עכשיו זה הזמן! כיתות ה'-ז' אלה הכיתות בהן החוויות התמימות, אלה שלא צריכות להפחיד אותנו ההורים, צריכות להתקיים.
היום אין רגש, יש אימוג'י
הם לא יודעים איך ליצור קשר עין, הם לא יודעים איך להזמין לסרט, הם לא מרימים כבר טלפונים. הכל נעשה בהודעות טקסט נטולות הבעת פנים, טונציה או רגשות.
מחקרים מראים שכבר מגיל 10 ילדים נחשפים לסרטי פורנו, אז למה זה נראה לכם שזה לא כל מה שהם חושבים עליו? אתם באמת חושבים שאם לא ניצור הזדמנויות אז הם לא ירצו שזה יקרה? מתי התנשקתם בפעם הראשונה בלחי? 10? 11? 12?
ממה שאני חווה עם גידול הבנים שלי בגילאים האלו ממש, זה לא קורה היום בכלל. אין דברים כאלה. הם מדלגים על השלב הזה כי אין להם הזדמנות. כמו שבטיפת חלב אומרים שזה לא בריא שהתינוק מדלג על שלבים בהתפתחות המוטורית שלו, אני חוששת שזה מאוד לא בריא לדלג על שלבים בהתפתחות המינית שלו.
אני לא רוצה לדעת מה הנזק שיגרם לילדים מדילוג על השלב ההתפתחותי הזה ואני מאמינה שנגלה אותו רק בעוד כמה שנים כשנבין שאין להם חיי מין מספקים עם בני/בנות זוגם, שלא רק שהם לא חשים סיפוק, הם גם לא יודעים איך לבטא את זה, או שהם לא יודעים איך ליצור או לשמר על הקרבה.
אני לא מעודדת לדחוף את הילדים הצעירים שלנו להתנסות בחוויות מיניות בגיל מוקדם ככל האפשר. ההיפך. אני מעודדת לדחוף את הילדים הצעירים שלנו לחוות תמימות בגילאים המוקדמים לפני שהם יאבדו אותה להורמוני גיל ההתבגרות. נראה לכם שנער בן 19 יתרגש אם נערה תיתן לו נשיקה בלחי? לא. הוא כבר מצפה למשהו אחר לגמרי. אבל חשוב יהיה שאותו נער יחווה את ההתרגשות הזאת בגיל הנכון והיא מתקיימת רק בגילאים הצעירים. ומה עם הנערה? זאת שמעולם לא התרגשה מנשיקה בלחי עם ילד אחר עד גיל 14 אבל תתנסה בקרבה עם בנים בפעם הראשונה בנשיקה רטובה (ואולי גם יותר מזה)?
אתם לא חושבים שזה יבלבל אותם קצת? פתאום הבנתי שאנחנו מונעים מהם את צעדי ההתחלה ואם נמשיך לעצור אותם מחוויות התמימות, אלו שאין בהן כוונות מיניות, נותיר אותם לחוות רק את החוויות הבוגרות והרוויות מיניות וחבל.
אני חוששת שהם יקיימו יחסי מין בהודעות וואסטאפ.
"ערה?"
"כן"
"אני נכנס"
"טוב"
"יוצא"
"אההה"
"נכנס"
"אאהה"
"גמרתי"
"גם אני"
"אוהב אותך"
"סמיילי נשיקה"
מגוחך? אני מסכימה. אבל אם לא נלמד אותם איך כן, הם ינסו לגלות את זה בעצמם. ואם יש משהו אחד שאני בטוחה בו, זה שאין להם מושג מה הם עושים!