איך הגעתי לשבוע במלון הכל כלול בקנקון

בהתחלה טל ואני חשבנו שננצל את החופש של הבנים מהגן לרוד-טריפ בארצות הברית לפני החזרה ארצה, אבל לאט לאט ירדנו מזה. אחר כך היה לטל איזה רעיון מוזר שנטוס איתם לשבוע בקובה, אבל הבנו שזו לא תכנית הגיונית בשום צורה וירדנו גם ממנה. רגע לפני שהזמנתי לנו חלקה לקמפינג לשלושה לילות ביערות של צפון ויסקונסין, החבר שלנו נמרוד הציע לנו לטוס איתו ועם אשתו סטפני והבן שלהם לחופשה במלון הכל כלול בקנקון. חשבנו על זה קצת והחלטנו שאין סיבה להתחכם: ישראלים נופשים בכרתים, אמריקאים נופשים במקסיקו.

טל ואני לא היינו אף פעם במלון הכל כלול, וגם היה לנו מאוד חשוב להגיד את זה לכל מי שסיפרנו לו על החופשה המתוכננת. אנחנו אוהבים להיות בטבע ולבשל אוכל על מדורה, מה לנו ולבטן-גב? זה פשוט יהיה הכי קל ונוח עם הילדים, הצטדקנו, זה מה שהכי מתאים לנו כרגע, נוכל לבחור בין שבע מסעדות עם בופה, הילדים ישרצו בבריכה ואני אולי אפילו אצליח לסיים את הספר שהתחלתי לפני שנתיים, כשעברנו הנה.

אנחנו במערכון של ארץ נהדרת?

"שמעו, די נראה פה כמו ישראל", הסתכלתי החוצה מהחלון של ההסעה שבאה לאסוף אותנו למלון משדה התעופה. "נכון", טל ונמרוד הסכימו איתי. ניסיתי להבין מה בדיוק מזכיר לי את הארץ ברחובות המוזנחים של העיר הזו, שמחוץ למלונות המהודרים שלה היא די מטונפת: המעקים השבורים ליד המדרכה של הולכי הרגל? הדשא הצהוב שלא מתפשט בנחת על פני כל החלקה? במדיסון לא ראיתי אף פעם טרסות שבורות או דשא עצוב, אבל אולי אני לא זוכרת טוב, אולי אני עושה אידיאליזציה.

נכנסנו למלון וכל אחד מאיתנו קיבל צמיד סגול שאסור לאבד ואסור להוריד. "זה מאה דולר קנס אם מאבדים את הצמיד", אמרה לנו הפקידה בקבלה.

"להוריד!" ניצן התחיל לנסות לתלוש את הצמיד שהציק לו. הסברתי לו שאם הצמיד נופל לו מהיד הוא חייב למצוא אותו מיד ולתת אותו כמה שיותר מהר לי, לאבא, לנמרוד או לסטפני. נראה לי שהוא הבין, קיוויתי שהוא הבין. החדרים שלנו עוד לא היו מוכנים, אז החלפנו בגדים בשירותים ונגררנו עם כל התיקים לבריכה. לא היו כיסאות נוח פנויים והילדים ביקשו לעבור בריכה כל עשר דקות. כשהם לא ביקשו לעבור הם ביקשו שניכנס לשחק איתם במים, וכשהם לא ביקשו שניכנס איתם למים הם ביקשו שנסתכל איך הם קופצים/שוחים/צוללים.

אחרי שלוש שעות לא הצלחתי להיזכר מה חשבנו לעצמנו כשהחלטנו לבוא לפה. מה נעשה במלון הזה כל השבוע? טל בכלל יתחרפן, הוא לא מסוגל סתם לשכב ככה ולהתבטל בלי לעשות משהו מעניין או פרודוקטיבי. על שפת הבריכה ממולנו בחור במדי צוות הווי ובידור רקד זומבה וצרח למגפון, מולו בתוך המים עמדה קבוצה של אמריקאים צהובים עם גב שרוף שחיקתה את התנועות שלו בחיוך דבילי. הסתכלתי על טל שהסתכל עליי, ושנינו חשבנו את אותה המחשבה: אנחנו במערכון של "ארץ נהדרת"? זה אשכרה אמיתי הדבר הזה?

"זה המקום הכי סחי שהייתי בו בחיים", אמרתי לעצמי בקול רם. "מי האנשים האלה שבאים לפה?"

"תראי את ה-Dudes האלה ב-Wet bar", טל הצביע על הקצה המרוחק של הבריכה, איפה שחבורה של בוגרי קולג' עם גב שרוף עמדו ליד הבר שממוקם בתוך המים עם כוסות בירה ביד וניסו לדבר בספרדית עם צעירות מקומיות. 

"אמריקאים שמדברים בספרדית זה הדבר הכי מעצבן בעולם", אמרתי, אבל אז הבחור מצוות ההווי התחיל משחק בינגו המוני ליושבי הבריכה וגנב את הטייטל.

"אמא! ניצן מנסה להוריד את הצמיד!" נבו צעק לי באוזן.

הלכנו לאכול צהריים. מסתבר שמתוך שבע המסעדות שבהן התפאר המלון שלוש היו בתשלום, אחת הגישה רק ארוחת ערב ועוד אחת דרשה הזמנה מראש, ככה שבעצם היו לנו שתי מסעדות בופה לבחור מתוכן.

"ת'כלס אני לא כזה נהנית מהשפע", אמרתי לכולם, "מסעדות בופה מענות אותי. יש כל כך הרבה אפשרויות מגרות ואני רוצה הכל, ובסופו של דבר זה משתק אותי ואני לא לוקחת כמעט כלום".

"ברור, זה כמו ימים כאלה שיש לך כל כך הרבה משימות עד שבסוף אתה מחליט ללכת לישון", נמרוד הבין על מה אני מדברת.

חשבתי שאני סובלת ושאני הולכת לסבול במשך שבוע, אבל בלי ששמתי לב עברו יומיים ואני נכבשתי על ידי שגרת חיינו במלון. בכל בוקר ירדנו בתשע מהחדר וניסינו להיזכר באיזו מסעדה מבין השתיים אכלנו אתמול, כדי לגוון. אחרי ארוחת הבוקר התמקמנו בבריכה, בכיסאות שתפסנו עוד לפני שנכנסנו למסעדה. הילדים שיחקו ורבו לסירוגין, מאפשרים לנו הפוגות קצרות של חצי שעה-שעה לקריאה או פטפוט או התעפצות. הריח של הדגים המטוגנים מהמסעדות מסביב הטריף אותי בקטע טוב, וכבר משעה מוקדמת בבוקר התחלתי לחכות לארוחת צהריים.

>>>בשבוע שעבר קצת קינאתי בנוצרים<<<

יש ישראלי בבריכה?

בשעה 11 בדיוק בכל יום אלחנדרו הכריז על תחרות נופש פעיל, ואני והבנים התיישבנו על שפת הבריכה לצפות בה. התפעלתי מאוד מכמות התחרויות המפגרות המתאימות לכל הגילאים שאפשר להמציא. "איך קוראים לך ומאיפה אתה", אלחנדרו שאל כל אחד באנגלית ובספרדית, ואז הכריז במיקרופון "ג'יין! פרום יו.אס.איי!". כשהיה עולה לשחק מתמודד מארצות הברית, אלחנדרו היה מבקש מכל ה"פיפול פרום יו.אס.איי" שבבריכה להריע לו, וכשהיה עולה מתמודד מברזיל הוא היה מבקש מכל הברזילאים. הבנים ואני לא הרענו לאמריקאים.

אחרי כמה משחקים כאלה של נופש פעיל קיבלתי תמונה די טובה של התפוצות שיושבי הבריכה שלנו הגיעו מהן: הייתה נציגות יפה למדינות דרום ומרכז אמריקה, כמו צ'ילה וקולומביה, והיו כמה קנדים ואנגלים, אבל הרוב המוחלט של הנופשים היה ממקסיקו או מארצות הברית, כשחוץ מאדומי הגב מהבר הרטוב רוב האנשים שהזדהו כאמריקאים נראו בעצמם די מקסיקנים. זה הסביר למה כולם השאירו כל הזמן את הכפכפים שלהם ממש על שפת הבריכה, במקום שהפריע לכל מי שרצה להיכנס ולצאת. אמריקאים שאינם מהגרים בחיים לא היו עושים דבר כזה.

​

במופע הקסמים של המלון כבר ידעתי שאני נהנית באופן רשמי. "שואו דה מחיה!" הכריז אלחנדרו והזמין אל הבמה שני קוסמים. הכל היה שם: עוזרות בבגדים נוצצים וחשופים, קוסמים בבגדים נוצצים עם שרוולים מאפשרים ומחוות מיניות לא מרומזות בין אלה לאלה, שאריות מעולם הולך ונעלם של חוסר מודעות או פוליטיקלי קורקט.

בכל יום אחרי הצהריים עלינו לחדרים להתקלח, ואחרי שעה חזרנו למטה משוחים באלוורה ולבושים בגדי ערב קלים כדי לגלות איך הבריכה של הבוקר הפכה למדרחוב תוסס עם דוכני מזכרות ותכשיטים וזבל של תיירים. הדוכן האהוב עלינו היה של האמן שצייר בספריי את הציורים הבנאליים של נעוריי, אלה עם הדולפינים שקופצים ממים נוצצים ועצי דקל מוארים באור ירח. הבנים ישבו ובהו בו עובד חצי שעה לפחות בכל ערב. על במה קטנה הופיעה בכל ערב להקה מקסיקנית בבגדים מסורתיים וסומבררו ענקיים, ולמרות שהם שרו ממש יפה אחרי כמה ערבים כבר די נמאס לנו לשמוע אותם צורחים לנו בספרדית ישר לתוך החלון עד 23:00 בלילה.

"יש כאן ישראלי", נמרוד בישר לי בוקר אחד כשהצטרפתי אליו בבריכה, "שמעתי את אלחנדרו צועק את המילה 'ישראל', יש בתחרות מתמודד ישראלי".

"מה, פגשתם ישראלי?" ניגשתי לטל ולבנים שישבו מול אלחנדרו והסתכלו על הפעילות.

"לא", טל אמר.

"נמרוד שמע מרחוק את אלחנדרו צועק 'ישראל'", הסברתי.

"זה הייתי אני", טל אמר. "ניסיתי לקפוץ בחבל. הצלחתי רק 7 קפיצות".

כמה זמן אפשר להיות בגן עדן?

למחרת טל ניסה להתמודד גם בתחרות שכיבות שמיכה על גלשן. הוא החזיק בשיא עם 48 פושאפס ולכמה דקות הייתי האישה הגאה ביותר על שפת הבריכה, אנשים הסתכלו עליי בהערצה וקנאה, אבל אז סטודנט אמריקאי באדי בילדר עקף אותו ואני חזרתי להיות עוד אמא בבגד ים שלם.

לא נשארנו במלון כל השבוע. יום אחד גם נסענו לראות את הפירמידות של בני המאיה, אכלנו במסעדה מטונפת בכפר נידח ואני הקאתי כל הדרך חזרה, וביום אחר שטנו במעבורת לאיסלה מוחרס, יעד תרמילאי ידוע.

"זה מקום של פאקצות מוצ'ילריות של מרכז אמריקה, את לא טיילת במרכז אמריקה אז את לא מכירה את זה", טל אמר לי. הסתובבנו באי וחיפשתי פאקצות מוצ'ילריות ישראליות, אבל כשאתה מטייל באוטו שכור עם ילדים אתה לא פוגש את המוצ'ילרים, אתה בעולם מקביל, אתה לא אוכל באותם מקומות או קונה באותם שווקים או יושב באותם החופים.

"אנחנו בורגנים", אמרתי לעצמי בקול רם כשהשקפתי מהמרפסת של המסעדה היפה על הילדים ששיחקו בבריכה היפה שנשקה לחוף היפה.

"אולי זה לא כל כך נורא", טל אמר. ידעתי שהוא תחת השפעת פינה קולדה ושבעוד שבוע הוא לא יעמוד מאחורי זה.

"אל תצחקי עליי, אבל אנחנו במלון הכל כלול בקנקון וזה מעולה", דיווחתי לחברה שלי בישראל שסימסה לי מה נשמע.

"את צוחקת? אני חולה על מלונות הכל כלול", היא ענתה לי מיד. "נשפך על הילדה המיץ? לא נורא! קחי חדש! זו החופשה הכי נוחה עם ילדים, זה ממלא את כל היום, הם מקבלים שלוש ארוחות, וחוץ מזה הייתי שיכורה רוב הזמן. זה אמנם אלכוהול חרא, אבל שותים". 

"מה, אתם מתחברים לתרבות הנמוכה הזו?" שאלתי אותה, "לא התפדחתם?"

"בחופשה האחרונה חיכינו בכל יום לשמונה בערב שתתחיל ההרקדה של האגדו-דו-דו וריקוד הברווזים ורקדנו כולנו בטירוף. בהתחלה כל ההפעלות לא עניינו אותנו, אבל אז קלטנו שזה כל מה שהילדות רוצות, הבנתי שאני יכולה לשים אותן מול ההופעות המטומטמות של הקוסם ולשבת לי מאחורה עם קפה וסיגריה. מלונות הכל כלול זה גן עדן. כאילו, גן עדן לגג שבוע, אחרי זה נמאס".

ביום האחרון שלנו במלון כבר פרקנו כל עול. לא אכלנו יחד צהריים כמו בכל יום, אני אכלתי לבד במסעדה וקראתי את הספר שלי, טל דחף שני צ'יזבורגר על שפת הבריכה, נמרוד וסטפני אכלו סושי והבנים לא אכלו כלום חוץ מגלידה. "אני לא יכולה לסבול יותר את הריח של הדגים המטוגנים האלה", אמרתי לטל, "בא לי להקיא מזה". די, אחרי שבוע באמת נמאס. אבל האם נעשה את זה שוב? בהחלט יש סיכוי. בגלל הילדים, ברור.

• רילוקיישן