"איזה כיף שסוף סוף מתחיל להיות חם ואפשר לצאת ולהיפגש בפארק", אמרתי לשלומית שעמדה לידי, "אני מעיפה את כל בגדי השלג והמעילים מהבית, נגמר".
"חכי עד סוף אפריל", שלומית הזהירה, "עוד יכול לרדת שוב שלג. חכי". היא שלפה את התינוקת מהסל קל.
"ניצן, אתה עומד על המגלשה ויש ילדים שרוצים להתגלש!", צעקתי אליו מרחוק. כבר מזמן שמתי לב שההורים האמריקאים בחיים לא צועקים. הם כנראה אשכרה קמים מהספסל וניגשים אל הילד שנמצא בצד השני של המגרש על כל דבר קטן שהם צריכים להגיד לו.
>>>משתדרגת באמריקה: בשבוע שעבר סיפרתי לכם על הדודה האבודה שלי<<<
סיפורי מגבות בצבע בז'
"את יכולה להחזיק שניה את התינוקת?" שלומית ביקשה ממני, "אני לוקחת את הילד לעשות פיפי".
שלומית התרחקה ומושקי הגיעה, התיישבה על הספסל לידי ופתחה לילדים שלה במבה. ממש שמחתי שהיא הצליחה לבוא. אין לי מושג מה הן עושות כולן בכל יום אחרי הצהריים, אולי לילדים שלהן יש חוגים, אולי יש להן חברות שהן לא אני שהן מבלות איתן, אבל קשה לקבוע איתן. בגדול אני מרגישה שרוב הזמן אני היחידה שמחפשת פה חברה אחרי הצהריים, שלאחרות פחות חשוב להיפגש ולעשות דברים ביחד. מבחינתי, כל פעילות מחוץ לבית תמיד יותר נעים לעשות עם עוד משפחה ולא לבד. אולי אני ככה בגלל שבקיבוץ זה הדיפולט, לא צריך לקבוע, פשוט נפגשים, החיים של כולם שלובים ממילא. פה זה אחרת, לכל משפחה יש את החיים שלה ואת העיסוקים שלה, המשפחות אמנם חברות אבל תמיד יהיו ביניהן קירות בלתי נראים של דיסטנס.
"אמא, סיימתי!" נבו רץ אליי ודחף לי ליד את הסוף של הקאפקייק שלירון נתנה לו. אכלתי אותו. הוא לקח קצת במבה.
"שלומית, מה קורה עם המכירה של הבית?" לירון התעניינה כששלומית חזרה.
"גיהנום, אל תשאלי", ענתה. "מחר באים לצלם, אז היום הלכתי לקנות מגבות בצבע בז'".
"מה זאת אומרת?" לא הבנתי.
"למכור פה בית זה סיפור", היא הסבירה לי, "מעלים לרשת תמונות שלו, אז צריך במיוחד לסדר ולארגן אותו שיהיה נייטרלי לחלוטין, בלי ציוד שלנו בכלל, אבל במקביל עדיין שיראה כאילו גרים בו. אחרי הצילומים אפשר לחזור לשגרה, אבל בשבועות הקרובים בכל פעם שסוכנת הנדל"ן שלנו תביא לקוחות פוטנציאליים, אני אצטרך להעלים את כל החפצים שלנו מהמקלחת ולתלות מגבות חדשות בצבע בז', כדי שהקונים שבאים לראות את הבית יוכלו לדמיין את עצמם חיים בבית מז'ורנל".
"וואו", אמרתי. מישהו קרא אמא איפשהו, אבל אף אחת מאיתנו לא שמה לב.
על מה דיברנו בשיחות במגרש השעשועים בישראל? אני כבר לא זוכרת, אבל בטח על אותם דברים: ילדים, בית ומשפחה. אין הפתעות. לשיחות האלה בכל מקום בעולם יש פוטנציאל גדול מאוד להפוך לסבב בו כל אחת משקרת לעצמה בקול רם על כמה אצלה הכל מושלם או על כמה אצלה הכל הכי קשה, ואז זה הופך לתחרות סמויה של מי חיה את החיים הכי נכון ואני בדרך כלל מאבדת עניין. אבל לחברות הישראליות שלי באמריקה אני אוהבת להקשיב, הן חיות פה כבר הרבה שנים וזה מעניין לשמוע אותן מסבירות על מגבות בצבע בז'.
חטיפים שטניים
שלומית הניחה את התינוקת בסלקל והוציאה חטיף שלא הכרתי, כזה עם כל מיני זירעונים וגרעינים בפנים מהסוג שקונים בקוסקו, שהם כאילו אורגניים ואיכותיים אבל בלי לבדוק את פשוט יודעת שהם מפוצצים במלא סוכר וחרא. לא שבמבה זה בריא, אבל איכשהו נדמה לי שהחטיפים הישראלים קצת פחות שטניים. כל הילדים של כולנו מיד הסתערו על השקית. "מישהו אלרגי?" שלומית שאלה.
"נעמי אלרגית לסומסום", לירון הזכירה.
"אני מכיר את הסנאק הזה! אייבי מהגן שלי מביאה את זה לארוחת צהריים", ניצן אמר ואני הזדעזעתי. מדהים שאחרי כמעט שנתיים אני עדיין מזדעזעת, הרי כבר כלום לא יכול להפתיע אותי כשמדובר בהרגלי האכילה של האמריקאים.
"נועה", מושקי שאלה, "אז את פנויה בשבוע הבא לערב אפיית חלות שלנו?"
שתקתי. זו הייתה כבר הפעם השנייה שהיא שאלה אותי על זה, וכבר לא היה נעים להתחמק יותר. זה דווקא נראה כמו אירוע כיפי, אבל ההשתתפות בו עלתה 25 דולר, וזה סכום שאני אוציא על הופעה שווה או אטרקציה גדולה לילדים, אבל לא על ערב אפיית חלות של חב"ד. "את חייבת לבוא, את נמצאת בעיר בתאריך הזה?" היא לא הרפתה.
"כן", מלמלתי. אלה הרגעים בהם אני לא בטוחה אם מושקי חברה שלי או שליחה של חב"ד; אני קובעת איתה במגרש עם הילדים אחרי הגן, אני ממש אוהבת לדבר איתה ואני גם אוהבת לבוא לאירועים שלה, אבל לפעמים יש מצבים לא נעימים, כמו עכשיו, שאני חייבת לסרב לה ואני לא יודעת איך.
"אז תבואי?" היא שאלה שוב.
"תראי, אני לא קונה לעצמי קפה בחוץ, אז קצת גדול עליי הערב הזה", הצלחתי להגיד.
"הגזמת!" מושקי אמרה. "את לא צריכה לשלם! את תהיי אורחת שלי! נו באמת, למה לא אמרת לי שזו הבעיה?"
"הנה, אמרתי", אמרתי. היה נדמה לי שלירון ושלומית מסתכלות לכיוון אחר במבוכה. אני לא הייתי מאוד נבוכה, אולי רק טיפה.
"אני רושמת אותך לאירוע ואת צריכה להביא שתי חברות", ציוותה מושקי.
"אוקיי", אמרתי, ותהיתי אם להביא את שלומית ולירון זה נחשב.
"ניצן, הנה האנה מהגן שלך!" קראתי בהתלהבות כשראיתי את הילדה החמודה המתולתלת נכנסת למגרש. מניין האנשים שהכרתי במגרש השעשועים, כאלה שקבעתי איתם וכאלה שלא, הלך וגדל. האנה הצטרפה בטבעיות לילדים סביב שקית החטיף של שלומית.
"האנה, רוצה במבה?" מושקי הציעה. לא היה לי מושג מאיפה מושקי מכירה את האנה.
"האנה אלרגית לבטנים!" שלומית צעקה.
"איך את יודעת את זה?" התפלאתי. אולי מדיסון די דומה לקיבוץ, בעצם. אולי בסופו של דבר בכל מקום בו את חיה את בונה סביבך קהילה של אנשים שאת מכירה ושמכירים אחד את השני, ותמיד זה נהיה עולם קטן. הסתכלתי על הנשים האלה, ופתאום הציף אותי מן גל של חום כלפיהן. אנחנו לא חבורה אורגנית שהתגבשה מתוך כימיה משותפת, החיבור בינינו הוא כמעט שרירותי, נתון, כי זה מה יש; ובכל זאת אני אוהבת אותן. באמת אוהבת, לא רק מעדיפה את החברה שלהן כי האלטרנטיבה היא לשבת לבד על הספסל ולבהות ולפהק במשך שעתיים. הנה, עובדה, אני גם קובעת איתן בילויי בנות בערבים בלי ילדים.
לירון התחילה לקלף קלמנטינות. "בשעה טובה באמת", אמרתי לה.
"אמא, אני צריך קקי", נבו אמר, ואני הרגשתי את הרווחה הנעימה הזו שבידיעה שיש ליד המגרש שירותים, בכל פארק יש, לא צריך להתחיל להילחץ.
כשחזרתי שלומית כבר ארזה את הילדים והתכוונה ללכת. שאר הילדים חזרו לרוץ.
"שבת שלום!" שלומית צעקה אלינו כשהתרחקה.
"היום יום שלישי", מושקי אמרה.
"אבל בטח לא נתראה עד שבת", שלומית צחקה, ומושקי הוסיפה כאילו לעצמה, "טוב, בעצם זה נכון, אנחנו כל השבוע מתכוננים לשבת".
"בואו נקבע פה גם בשלישי הבא", אמרתי והתחלתי גם לארוז את התיק.
"בשלישי הבא אומרים שיהיה שלג", לירון אמרה.
שלושה דברים נעימים בגני שעשועים במדיסון
- פוד קארטס: אחת לשבוע בתקופת הקיץ מגיעות עגלות האוכל למגרשי השעשועים, לכל אחד מהם ביום אחר בשבוע, ואפשר לקנח את הבילוי בפארק בפיקניק עם נקניקיה או ג'אנק פוד אחר.
- הורים אחרים: הורה אחר שנוכח או שמגיע למגרש תמיד יגיד לך שלום או לכל הפחות יהנהן, גם אם אתם לא מכירים.
- חניה: יש, תמיד.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com