בשעה תשע וחצי בערב טל כבר היה במיטה, ממש במיטה בקטע של ישן, לא סתם במיטה עם הסמארטפון, ואני ישבתי על הלפטופ בסלון וגללתי את הפיד שלי בשעמום. "אני ובעלי נשואים המון שנים ולאחרונה החלטנו להקפיץ קצת את העניינים ולנסות בדס"מ וחילופי זוגות וקצת סמים קשים", כתבה מישהי שאני לא מכירה בקבוצת אימהות קטנה שאני חברה בה. לא התעניינתי במיוחד, חיים על הקצה לא מושכים אותי, אבל אז קראתי את התגובות.
"ברוכה הבאה למועדון", "כיף שיש משהו קצת יותר מדליק בחיים מעבר לדירה ועבודה וילדים", "פני בפרטי יש לי המלצות". מה זה, זה נראה כאילו כולם שם, כולם עושים בדס"מ וסמים וחילופי זוגות כשאני יושבת מול הלפטופ בתשע וחצי בערב ומחפשת מה לראות בנטפליקס. חישבתי שאם אצלי תשע וחצי בערב אז בישראל חמש וחצי לפנות בוקר, הם בטח כבר סיימו עם המסיבות עד עכשיו, אבל אולי בעצם לא, אולי חמש וחצי זו השעה הכי חמה בעולם הזה, אין לי מושג. אבל איך זה הגיוני, חשבתי לעצמי, יש להם ילדים!
למי יש כוח?
זה הטריד אותי. יכול להיות שמסביבי כולם חיים חיים פרועים וחתרניים בלי ששמתי לב? יש מצב שזוגות בגיל שלי, או אולי קצת יותר מבוגרים, הולכים למסיבות סקס ועושים קוק, וזה בקונצנזוס בחוגים מסוימים, ורק אני חיה בסרט וחושבת שהם היוצאים מהכלל? תמיד הייתי סחית, לפחות במובן המקורי של המילה, לא מעשנת, לא שותה, לא מזדיינת בשירותים, לא נעצרת על ידי המשטרה. החוויה הכי אקסטרימית שקרתה לנו בזמן האחרון הייתה כשטל שתה בארוחת שישי בקבוק שלם של יין אדום וסיים את הערב על השטיח. הבנים ואני ראינו את קצה הגרביים שלו מאיפה שישבנו וקראנו סיפור ואני התמרמרתי שמילא שהוא משתכר ומתעלף כמו ילד מפגר בן 16, אבל למה בדיוק בזמן הכי קשה של ההשכבה?
למחרת על הבוקר סימסתי לחברה שלי בישראל, אחת כזו שחשדתי שאולי חיה את החיים האחרים בלי לספר לי. "אני חייבת לשאול אותך משהו", כתבתי לה, "את ויונתן עושים בדס"מ? אתם עושים סמים, כאילו לא ג'וינטים? אתם הולכים למסיבות חילופי זוגות?".
"פחחחחח", היא ענתה לי די מהר, "קודם שאני אתעניין בסקס רגיל".
"ותגידי", המשכתי, "את מרגישה שאת צריכה להוסיף איזה ניצוץ לזוגיות שלך?"
"תזכירי לי מה זה זוגיות", היא כתבה בחזרה.
טוב, היא לא משקרת זותי, חשבתי לעצמי. "וואי אנחנו מה זה לא שם", היא המשיכה לכתוב ביוזמתה, "הריגושים שלי היום זה אם הספקתי לעשות את כל הסידורים שתכננתי לפני שבאתי הביתה או אם הילדה נרדמה לפני שמונה בערב והצלחתי לראות שני פרקים ב-VOD".
"אני מרגישה בול כמוך", אמרתי לה.
"את יודעת, קראתי איזה בלוג של מישהי בגיל שלנו שנשמע שהיא ממש מאוהבת בבעלה, וזה עיצבן אותי", היא המשיכה לכתוב, כאילו נגעתי לה בנקודה רגישה. "בטח גם קצת קינאתי בה, אבל תסכימי איתי שמי מתרגשת מהבעל שלה בגיל 36? זה הזוי".
"פחחחחח", כתבתי בחזרה, "אני כבר מזמן קלטתי שאני מדברת אל טל כמעט תמיד בטון ממש עוין. ואני בכלל לא שונאת אותו! להיפך, מחבבת פלוס פלוס. אבל אין לי שום עניין או משאבים להביע אליו חיבה".
"מבחינתי שנצליח לדבר בכלל", היא ענתה לי. "עזבי לדבר, שנצליח להתראות. אני מרגישה שימים שלמים אני לא מחליפה עם יונתן מילה".
אמא של טל כל הזמן אומרת לנו ולגיסים שלנו "להשקות, להשקות, להשקות". היא מתכוונת לזה שבזוגיות ובחיי נישואין צריך כל הזמן להשקיע. טל ואני לא משקים. אנחנו לא עושים אף פעם שום דבר רק שנינו ביחד, כי טל שונא לצאת מהבית בערבים ובז לרומנטיקה באופן כללי, ואני מסכימה איתו: הוא אף פעם לא נמאס עליי, אני תמיד אוהבת להיות בחברתו, אבל אין לי צורך מיוחד להיות איתו לבד. טל יודע עליי הכל, הוא ראה אותי ברגעי השפל הגדולים ביותר שלי, הוא ראה תינוק יוצא לי מהגוף בתוך נהרות של הפרשות ודם; הוא כל כך קרוב אליי וחלק ממני, שהמחשבה על להתכרבל איתו על הספה ולהסתכל לו בעיניים מלחיצה ומביכה אותי. הרי גם אם ננסה לשחק בזוג מאוהב זה לא יחזיר את הלהט לנישואים, כי נישואים הם ההיפך מלהט, הם שגרה ושותפות ועבודה קשה וחברות עמוקה, ויציבות, ואני מבסוטה עליהם ככה. נראה לי שאם אני אצפה מהם להיות משהו מסעיר ומרגש אני רק אתאכזב.
"את יודעת שתתאכזבי כי זוגיות עם פיצוצים בלב ולבבות בעיניים זה שקר שמספרים בסרטים", טל אמר, "המודלים הזוגיים שלי למשל הם בכלל זוגות מהפכניים כמו סימון דה בובואר וסארטר. זוגות שהיחסים ביניהם מבוססים על קשר אידיאולוגי ואינטלקטואלי עמוק".
"איכ איזה טרנאוף", אמרתי.
מי צריך אש
הסתקרנתי מה החברות שלי פה במדיסון יגידו בנושא. "גלי סיפרה לי שהיא ובעלה יוצאים בכל יום שלישי לדייט שבועי", סיפרתי ללירון בפליידייט אחרי הצהריים. "כל שבוע, באותו היום ובאותה השעה".
"זה מדהים", לירון אמרה, "הלוואי ואנחנו היינו מצליחים לצאת פעם בשבוע, לשבת לדבר רק שנינו בשקט כמו בני אדם".
"טל בחיים לא היה מסכים לצאת", אמרתי לה, והוספתי שגם לי זה לא כזה חסר. "איכשהו אנחנו מצליחים לדבר, כשהוא נכנס הביתה הוא תמיד שואל מה קרה לי מעניין היום ומספר לי מה קרה לו. אנחנו כאלה קשקשנים שאנחנו מצליחים לחפור מעל הראשים של הבנים".
>>>בשבוע שעבר סיפרתי לכם על האנשים שמביאים את סוף העולם<<<
"כיף לכם", היא אמרה, "לי יש מול העיניים את התמונה של ליעד ושלי יושבים בכל ערב בדירת הסטודנטים שלנו ואוכלים ביחד ארוחת ערב. אני מתגעגעת לזה".
"אני לא חושבת שאני זוכרת את טל ואותי לפני שהיו לנו ילדים", אמרתי.
"אנחנו שומרים על הזוגיות בזה שאנחנו זוכרים שגם ה' הוא שותף שלנו", ענתה לי מושקי החברה החב"דניקית שלי כשהעזתי לשאול אותה מה הסוד שלה. היא בת 28, יפהפייה ובהיריון חמישי, ואת אברמל, היא סיפרה לי, הכירה דרך אחותו שחשבה שהם מתאימים. "זו מערכת יחסים עם שלושה פרטנרים", היא המשיכה, "שימי לב שאם משאירים את האיש והאישה בלי ה-י' וה-ה', שהם שמו של ה', התוצאה היא נישואים שהם אש – שמונעת שלום בית. אנחנו מקפידים תמיד שהשם יהיה נוכח בנישואים ובחיי המשפחה שלנו מכל בחינה, בשמירת נידה, כשרות, מצוות. המקווה הוא ההיבט המרכזי ששומר על הזוגיות שלנו לדעתי. את יודעת מה זה מקווה?"
"ברור", אמרתי לה, "הגזמת. אז שמירת נידה, זה הסוד?"
"זה לא סוד וזה מאוד מעשי", ענתה לי. "אנחנו גם מנסים לבלות ביחד זמן איכות, גם זה חשוב מאוד לנישואים. החיים שלנו מאוד עמוסים, ברוך השם, אבל אנחנו מנסים לפנות לזה זמן כשאנחנו יכולים. לצאת לפעמים ביחד זה רק בנוסף לעובדה הפשוטה שאנחנו שומרים את השם תמיד בתוך הזוגיות שלנו. זו דרך חיים".
בערב סיפרתי לטל על כל השיחות שהיו לי.
"אולי אנשים אחרים צריכים לשבת ולשתות וקצת לשבור את הקרח כדי להצליח להגיע לשיחה רצינית", הוא אמר, "אנחנו שני אנשים שמאוד קל להם לתקשר, אחד מאיתנו בשירותים והשני חותך סלט ואנחנו מדברים על דברים משמעותיים, כל יום".
"נכון", הסכמתי. "פשוט היה נדמה לי שבזמן האחרון כולם מדברים על איך להוסיף ריגושים לחיי הנישואים".
"איזה ריגושים? השתגעת? מי רוצה ריגוש בחיי הנישואים? אני סבלתי מהריגושים האלה בתור רווק, רק חיכיתי להיפטר מזה".
"גם אני", הודיתי. "אנשים עושים חילופי זוגות, מביאים עוד פרטנרית למיטה, לא יודעת, אני לא מרגישה שום סקרנות או רצון לשנות משהו. ומשום מה תמיד מכניסים למיטה עוד אישה. למה לא להזמין עוד גבר?"
"אני כבר מעדיף להכניס עוד גבר למיטה מאשר שנצא לדייט שבועי", טל אמר, "אבל שיבוא לפני תשע בערב".
"תראה, יכול להיות שבעוד 10, 20 שנה נרגיש אחרת", התעלמתי ממנו, "זה קורה כנראה לכולם, אנחנו לא חסינים".
"אני לא רואה את זה קורה", הוא ענה והלך לחדר. חזרתי לפוסט של אתמול בערב, בינתיים הבחורה הקינקית שכתבה אותו הוסיפה והסבירה שמבחינתה היא ובעלה אוספים יחד חוויות אינטימיות שרק מעמיקות את הקשר ביניהם. עשיתי גוגל על סימון דה בובואר, היא וסארטר חיו במערכת יחסים לא ממש מחייבת, אולי גם זה העמיק את הקשר ביניהם. נראה לי שטל לא היה מודע לפרט הזה, אבל בכל זאת היה לי צורך ללכת אחריו ולהגיד לו שהם ממש לא יכולים להיות המודל שלנו, כי עם כל הכבוד אנחנו צוות מגובש ואקסקלוסיבי ונאמן, ומתחת לשגרה המשמימה ולעקיצות העוינות אנחנו באמת אוהבים אחד את השנייה, כולל כל החסרונות וגם בלי ריגושים ופיצוצים. ידעתי שהוא יודע את כל זה אבל בכל זאת רציתי להגיד לו, אבל הוא כבר היה במיטה, לא סתם במיטה עם הסמארטפון, ממש במיטה בקטע של ישן.
שלוש סצנות לוהטות שכנראה מתרחשות מסביבי במדיסון:
- חברה אמריקאית אמרה לי שבתוך הקהילה היהודית במדיסון, אפילו בין הוריי הגן שאני מכירה, יש בגידות. לא הבנתי איך אנשים צעירים עם ילדים קטנים כמו שלנו מוצאים זמן או כוח.
- לפי גוגל יש במדיסון כמעט 10,000 זוגות שעושים סווינגרס, כלומר חילופי זוגות. רוב הזוגות באתר בני 40-50, יש לנו עוד זמן.
- אתר אחר מכניס אותי אל סצנת הסאדו-מאזו של ויסקונסין, ומציע לי להגיע לשיעור עבודה עם סכינים. הם כותבים שם שהעור הרבה יותר עמיד ממה שהוא נראה, ושאפשר לענג ולהתענג בעזרת סכין מבלי להיפצע.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com