אין לי כמעט תמונות מהימים שלי בניו יורק. יש כמה ניסיונות עלובים לסלפי ברחובות, עם כוס קפה, בלי כוס קפה, עם כובע צמר, בלי כובע צמר, אבל חוץ מזה כלום, לא היה לי מה לצלם. זה לא שלא היה לי כיף, היה לי כיף ממש. חמישה ימים בלי הילדים, לא צריך להיות בניו יורק בשביל שיהיה כיף.
התרגשתי כשיצאנו מתחנת הרכבת הגדולה בלב מנהטן אל רחוב 34. אני בניו יורק, הנה ניו יורק, חשבתי לעצמי והרגשתי את כל מה שציפיתי להרגיש, ובחיוך דבילי המשכתי לגרור את המזוודה שלי לכיוון הסאבווי שייקח אותנו למלון. הייתי בהרבה ערים גדולות בעולם, אבל זאת ניו יורק, כולם אומרים שזה משהו אחר, כל כך חיכיתי לזה וסוף סוף אני כאן. פעם ראשונה בניו יורק בגיל 35 - פאדיחה, אבל זה מה יש – עכשיו אני כאן ואני פנויה לגמרי, בלי מחויבויות, הלו"ז שלי ריק ואני מוכנה להידהם מהקסם.
לא הגחתי מתוך הסאבווי כמו בסרטים
טוב, אני לא בדיוק פנויה לגמרי. בכל זאת באתי עם טל שהגיע לעיר בחסות כנס של המחלקה שלו באוניברסיטה, ואני מוזמנת להצטרף לסיורים ולארוחות של הכנס ואיזו מפגרת אני אהיה אם אסרב להזמנה לסייר ולאכול בניו יורק בחינם.
"אנחנו הולכים לסיור בעקבות יהודים בתחילת המאה בלואר איסט סייד", טל סיפר לי.
"יש! ייקחו אותנו למקומות שאוכלים בהם קוגל?" התלהבתי.
"את רואה, בדיוק מזה אני חושש, שאת תשאלי שאלות מפגרות, מה קשור קוגל?" טל העליב. אבל לא היה לי אכפת, מזמן למדתי לא לספור אותו.
"אני מתכוונת לשבת בקצה הכי רחוק של השולחן בכל ארוחה, לחייך בנימוס ולא להחליף מילה עם אף אחד במשך כל היומיים של הכנס", הבטחתי. "אל תרגיש לא נעים, אני לא עושה את זה בשביל לא להביך אותך או משהו, זה פשוט לא מעניין אותי לשאול שאלות את החברים המלומדים שלך או בכלל ליצור איתם איזו אינטרקציה, אני רק רוצה את הסיור בחינם ואת הארוחות בחינם. ואגב אני רואה פה בלו"ז שכחלק מהסיור הולכים לאכול ברוס'ס דוטרס ובמעדנייה של כץ, תהיה בטוח שיש שם קוגל, אז מי מפגר עכשיו, הא?"
יצאנו מהתחתית בלב צ'יינה טאון וניווטנו את דרכנו למלון. מסביב היו המון חנויות של סינים שמכרו שעונים, משקפי שמש וטי שירטס עם כיתובים של ניו יורק. חיפשתי את הסינים הזקנים מעל הסירים המהבילים בפינות הרחובות, אבל חוץ מקצת דוכנים עם פירות אקזוטיים ומלא שרצים מתפתלים לא היה שם ממש שוק סיני אותנטי ותוסס כמו שדמיינתי. אחרי שאכלנו במסעדה סינית שני תבשילים מצוינים יצאתי לחפש קפה, אבל אחרי תשעה חודשים באמריקה אני עדיין לא שותה את הפילטר שלהם אלא רק קפוצ'ינו ומתברר שבצ'יינה טאון באמצע העיר ניו יורק לא כל כך פשוט למצוא קפה נורמלי.
טל הלך לרוץ ואני החלטתי לצעוד קצת על ברודווי לכיוון טיימס סקוור. עברתי ליד האמפייר סטייט בילדינג, המליצו לי לעלות עליו למרות שזה תיירותי ויקר, אבל היה כל כך מעונן, וזה נראה לי בזבוז.
לא הגחתי אל טיימס סקוור מתוך הסאבווי כמו בסרטים. הגעתי אליה מהרחוב וראיתי אותה עוד מרחוק, ואולי זה קצת הקהה את החוויה. אבל כשעמדתי בכיכר כן הוכיתי לרגע בהלם. הסתכלתי סביב וניסיתי להכיל את כל זה וגם טיפה התרגשתי. דקה אחרי זה כבר טפטף עליי גשם ונדחפתי עם כל האנשים במעבר הצר בגלל כל העבודות בכביש והשיפוצים, וגם קלטתי שאני נורא צריכה פיפי ולא היה לי מושג איפה אפשר לעשות. במרכז הכיכר ראיתי דוגמנית שעשתה פוזות לצלם אחד, זה לא היה נראה כמו צוות של הספורט אילוסטרייטד או משהו כזה אבל כן חשבתי לעצמי שהנה, ניו יורק, הולכים סתם ברחוב ורואים דוגמנית על סט.
למחרת הסתובבתי רוב היום עם הכנס של טל והיה הכי כיף. במקום לשבת בפינה ולשתוק התיידדתי עם כולם, הסיורים היו מעניינים והאוכל טעים והחברה טובה, ובאחת בלילה חזרנו כולנו ביחד במונית שיכורים למלון.
בבוקר שאחרי טל טס בחזרה הביתה למדיסון ולי היו עוד כמה ימים לבד בניו יורק, אז יצאתי לרחובות וחיפשתי את האזורים השווים של העיר. מצאתי מקום של קרפים יפניים מגניבים שמוגשים בצורת קונוס של גלידה, ולידו את המקום של הפודינג אורז שקראתי עליו, והלכתי במיוחד למסעדה יהודית מפורסמת והזמנתי מרק טעים עם קניידלך. לא נכנסתי לאף חנות בגדים כי כולן היו סופר יקרות וזה לא הקטע שלי בכלל; כן הלכתי לסנצ'ורי 21 שכולם אמרו לי שנורא זול שם, אבל חולצה של מוסקינו ב-80 דולר במקום ב-700 זה לא זול, זו בכל זאת חולצה שעולה 80 דולר, ואני לא קונה חולצות שעולות 80 דולר. ראיתי את האנדרטה של התאומים (ניחא) והסתובבתי בשדרה החמישית (נחמד) ועברתי ליד הכניסה של סנטרל פארק (ריח של סוסים). לא נכנסתי לפארק, יש לי מספיק טבע במדיסון, לניו יורק באתי בשביל בילוי עירוני.
לא ראיתי היפים מנגנים בוושינגטון סקוור
הלכתי במיוחד לקנות את הקראק פאי המפורסמת וסחבתי אותה בתיק שעה בשביל הרגע הנכון לתת את הביס המושלם שעומד למוטט עליי את העולם שהכרתי, אבל העולם נשאר סגרירי ואפור ואני חיכיתי לאוטובוס ואכלתי עוגה מתוקה מדי. בוושינגטון סקוור ראיתי פתאום חמישה אנשים שרודפים אחרי כלבלב שברח לבעלים שלו, וכל גבר נוסף שהבחין בזה הצטרף למרדף. המשכתי ללכת וממול עמד בחור צעיר שנראה נורמטיבי והראה לאישה אחת יונה ודרור שניקרו גרגרים על הדשא. הוא הסביר לה שהוא מכיר אותם אישית, קרא להם בשם והם התעופפו והתיישבו לו על הכתף, ואני שמחתי כי בדיוק כאלה דברים רציתי לראות בניו יורק. התיישבתי על ספסל קצת רטוב וחיכיתי, אבל הפארק היה מנומנם, ושום דבר מעניין נוסף לא קרה.
הלכתי לצ'לסי מרקט והוא היה בעיניי סתם שוק יקר ויאפי. הבנתי שיש לי בעיית אכילה כשאני בחופשה: אני אומרת לעצמי שמותר לי הכל, מה שבא לי וכמה שבא לי וגם לא משנה כמה זה יעלה, אבל זה משתק אותי ומרוב אפשרויות אני לא מצליחה למצוא שום דבר שאני רוצה, ובסוף יוצא שאני לא אוכלת כלום כל היום. אחרי ארבע שעות של הליכה רק באחת בצהריים התיישבתי בבר גייז נחמד וטרפתי ארבעה לחמים מטוגנים בקינמון ושתיתי קוקטייל על בטן ריקה.
כן הרגשתי אהבה ממבט ראשון כשיצאתי מהסאבווי בברוקלין. ראיתי שם בניינים יפים, הסתובבתי בשכונה של הרוסים ובשכונה של החרדים, הסתכלתי על גברים בקסקטים וז'קטים חומים וזקנקן תיש ומשקפיים עגולים ושיחקתי במשחק "חסיד או היפסטר", ובלונג איילנד עליתי על הגלגל הענק בלונה פארק משנות העשרים והסתובבתי על החוף עם כל הלואו לייפס.
אחר צהריים אחד התיישבתי על ספסל ברחוב עם קפה שקניתי בדוכן והסתכלתי מסביב על השכונה השקטה. מה קורה פה? איפה הם מתחבאים, החלקים המגניבים של העיר? אז אוקיי, פה ושם יש בית קפה נחמד, אבל איפה המסה שלהם? איפה כל החנויות המהממות עם הדברים שלא ראיתי בשום מקום אחר אף פעם, איפה הגלריות עם מיצגי הווידאו הבועטים, איפה חלונות הראווה שמהפנט להסתכל עליהם גם אם לא קונים כלום, איפה כל הטיפוסים המיוחדים?
אוי לא, יכול להיות שעשו לי בילדאפ לניו יורק? הרי זה לא הגיוני. לפני שבאתי חששתי שאולי יש לי ציפיות גבוהות מדי, אבל אמרתי לעצמי שלא, אין מצב שניו יורק תאכזב, אני אמצא פה את כל מה שחלמתי עליו. אבל על מה חלמתי, בעצם? אני לא תיירת עם סטנדרטים גבוהים, לא קשה לרצות אותי, בסך הכל דמיינתי את עצמי הולכת ברחוב שכולו הפתעה, שכולו התרחשות, שבפינה אחת שלו מתקיים מופע רחוב צבעוני ושבכל רגע עובר בו איש מוזר או מסקרן. אבל כבר חמישה ימים שאני מסתובבת בניו יורק ואני לא מבינה מה כולם עושים פה, מה, הולכים למוזיאונים? הסתובבתי באיסט וילג' ובווסט וילג' ובגריניץ' וילג' ובסוהו ובצ'לסי ובאפר איסט סייד, הלכתי והלכתי והלכתי ורוב הזמן הרגשתי שאני הולכת לאנשהו ולא מצליחה להגיע ועל הדרך גם מחפשת שירותים או מקום שיהיה בו קולר למלא מים.
"אני מתפדחת להגיד שלא התאהבתי בעיר", אמרתי לעמרי, חבר שלי מהארץ שבמקרה נפש בניו יורק במקביל. ישבנו באחת הקונדיטוריות המדוברות וחלקנו ארבעה קינוחים שלגמרי עמדו בציפיות, אחרי שעמדנו בשבילם בתור במשך רבע שעה. "ממש לא בא לי להיות המיוחדת שמתיימרת לפוצץ את הבועה של ניו יורק ולהגיד שהמלך הוא עירום ושהיא לא מבינה על מה כל ההתלהבות. אבל אני לא מבינה, מה מעניין בחנות של m&m's בטיימס סקוור? זה לא מעניין. ולמה אין פה שירותים בשום מקום? במדיסון בכל פארק יש תמיד שירותים ציבוריים ומקום למלא מים, ואם לא אז תמיד יש את טארגט".
"את צריכה לדעת שהאכזבה היא בילט אין בחוויה של העיר הזו", עמרי ענה לי בשלווה ובהכלה. "היית בוושינגטון סקוור?"
שלוש סיבות אפשריות שלא נפלתי מהרגליים מניו יורק
אולי כי היה סגרירי. באמת נפלתי על שבוע לא יפה, וכל אמני הרחוב נשארו בבית בגלל הגשם.
אולי כי הגעתי מאמריקה. לא נכנסתי למייסיס כי יש לי במדיסון, לא הלכתי לראות מחזות בברודווי כי הם מגיעים למדיסון ברבע מחיר, לא קניתי שפתוני ביצה כי כבר קניתי בקוסקו.
אולי כי אני השתניתי. יכול להיות שתיירות ערים היא כבר לא בשבילי? פעם נורא אהבתי להסתובב בין דוכני אמנים, היום אני מתרחקת, הרי אני לא אקנה שלט מעוצב לדלת או מעמד ליין שעשוי מבול עץ. אין לי כסף לשופינג, אני לא בקטע של ברים, אדריכלות זה נחמד אבל למי יש סבלנות, ומוזיאונים זה לחורף. מה עוד יש לעשות בעיר?
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com