הבנים ממש אהבו את הדיסק החדש שקניתי להם, "הרפתקה באודיסיאה". כל הדרך לגן הם הקשיבו בשתיקה לסיפור על ג'ק ואוסקר, שני ילדים בלשים שעוקבים אחרי ילד חדש שהגיע לעיר ומנסים לגלות מה הוא זומם ולמה הוא הולך בכל יום עם ערימת עצים וכלי עבודה לתוך היער.
הייתי מרוצה: קניתי במבצע חבילה של שישה דיסקים, והסיפור הראשון ששמענו היה חמוד, כתוב טוב ומשוחק טוב. חשבתי שדיסקים עם סיפורים יכולים להיות מתודה טובה לשימור האנגלית כשנחזור לישראל; אבל לקראת סוף העלילה, כשג'ק ואוסקר מגלים שהילד החדש בסך הכל בנה לעצמו בית על עץ בתוך היער והוא משחק שם במשחקי דמיון, פתאום קרה משהו מוזר.
"מה קורה במשחקי הדמיון שאתה משחק שם?" שאל ג'ק את הילד החדש.
"אתמול, למשל, פגשתי את ישו", ענה הילד, "והוא לימד אותי הרבה דברים. כדאי להשתמש בדמיון שלכם כי זה יכול להביא אתכם למקומות נפלאים!" הוא סיכם, והסיפור נגמר במנגינה עליזה.
נבו וניצן לא שמו לב וביקשו שאשים את הסיפור הבא, ואני עשיתי את זה בחשדנות. הפעם כבר לא הופתעתי בכלל כשהסיפור התחיל במילים: "מהי חמלה? ולמה אלוהים מבקש מכם שתנהגו בחמלה?" והמשיך עם סיפורו של בר כוכבא (שיש לו שם הכי מוזר באנגלית) שגילה חמלה כלפי האריה, שגילה חמלה בחזרה כלפיו. גם הדיסק הזה היה להיט באוטו שלנו, וגם הדיסק השלישי, בו שמענו את הסיפור על אשת לוט שהפכה לנציב מלח כי לא הקשיבה לאלוהים והסתובבה לאחור לראות את סדום עולה באש. "זוהי טרגדיה איומה", אמר הקריין בסיום, "אבל היא מלמדת אותנו כמה חשוב לציית".
איפה חותמים?
להיות נוצרי זה פאן. המנחה של כל הסיפורים ב"הרפתקה באודיסיאה" הוא דמות של בעל המבורגריה מקומית, שכל הילדים באים אליו אחרי בית ספר לשתות מילקשייק ולשמוע ממנו את סיפורי התנ"ך. זו הפקה מושקעת ולא מיושנת בכלל, עד כדי כך שאפילו אנחנו ממשיכים להקשיב לה למרות שאנחנו לא נוצרים.
"הנצרות היא דת מסיונרית, לא כמו היהדות שמתבדלת, שצריך להתחנן כדי להתקבל אליה, כי אנחנו העם הנבחר", הסבירה לי סימון, פרופסור ליהדות שעובדת עם טל ושהתנדבה לקחת אותי בוקר ראשון אחד להרפתקה בכנסיה. "בגלל זה היא נראית לך כל כך צבעונית ומושכת – זה בכוונה, הם רוצים להיות מושכים, רק שתבואי. זה מרתק, את תראי", הבטיחה לי כשהתקרבנו לאחת מכנסיות הענק (Mega-churches) של מדיסון.
השעה הייתה עשרים ל-11 בצהרי יום ראשון, ובכביש הגישה לכנסיה הפונדמנטליסטית היה עומס תנועה. באופן מפתיע, החניה הקרובה ביותר לדלתות הכניסה הגדולות הייתה פנויה לחלוטין.
"הם משאירים בכוונה מקום לאורחים", סימון הסתכלה עליי בחיוך, "רק שתבואי. את יודעת שהם לא מתנגדים לגירושין בכנסיה הזו? חבר גרוש מהקהילה הוא פוטנציאל לחברת קהילה חדשה יום אחד".
>>>בשבוע שעבר הסברתי לכם מה זה להיות יפה באמריקה<<<
נכנסנו לחלל עצום והומה שנראה כמו אולם מופעים ענק עם מרכז מידע ופינת קפה גדולה וחינמית. אישה עם תג התקרבה אלינו, בירכה אותנו ושאלה איך אפשר לעזור לנו. היא הציגה לנו את האפשרויות: באולם 1 יתחיל מיד טקס בסגנון פולק רוק, באולם 2 טקס בסינית ובאולם 3 טקס בסגנון רוק כבד. יש להם 9 אולמות שונים, כל אחד מהם מציע משהו שיתאים למישהו. סימון בחרה את הפולק-רוק, ונכנסנו.
האולם בו עמד להתקיים הטקס שלנו היה מספיק מרווח בשביל להכיל לפחות 400-500 איש על ספסלי עץ. על הבמה התחילה לנגן להקה צעירה ומגניבה, עם סולן חתיך על גיטרה חשמלית ומתופף חתיך עוד יותר. זה נראה כמו מופע לכל דבר: ההגברה הייתה מדהימה, התאורה הייתה מטורפת ועל מסך גדול ליוו את השיר המילים שלו על רקע עננים שמימיים. האנשים, שכולם לבשו קז'ואל של ג'ינס וטריקו, עמדו ושרו, חלקם בעיניים עצומות ובידיים מושטות קדימה.
You're a good good father
It's who you are, it's who you are, it's who you are
And I'm loved by you
It's who I am, it's who I am, it's who I am
"טוב זה היה ממש מרגש, השתכנעתי, איפה חותמים", לחשתי לסימון בחיוך כשהשיר הסתיים.
"תשמעי כמה שירים שונים ותראי שהם כולם בנויים אותו הדבר מבחינה מוזיקלית", היא צחקה עליי, "הם מנסים להפעיל אותך אפילו יותר משירי פופ רגילים. זה ממש נראה כאילו יוצאים שירי רוק נוצרי במחולל שירים עם מוזיקה סופר קליטה, מיליון חזרות על אותה המנטרה ושיא רגשי שמביא אותך להתעלות רוחנית".
"לא כל הדתות מנסות לעשות את זה?" שאלתי אותה וגם קצת את עצמי.
הלהקה ירדה מהבמה ועל המסך הוקרן המסר השבועי. זה היה סרטון וידאו תזזיתי ומגניב, שבו בחורה בלונדינית מטופחת ועליזה ברכה את הנוכחים וסיפרה על האירועים הקרובים שעומדים להיערך בכנסיה. בסוף הסרטון הצטרף אליה כומר והשניים הריצו דאחקות ביניהם. הקהל צחק.
אחר כך התחילה הדרשה, שעסקה השבוע במלוכה. הכומר לא עמד על הבמה באולם שלנו אלא הוקרן בטלוויזיה במעגל סגור מאחד מהאולמות האחרים. הוא היה כריזמטי ונעים, והדברים שלו היו מלווים במצגת מושקעת שכללה איורים מצחיקים וגם הקרנה של קטע רלוונטי מ"שר הטבעות". דקלמתי יחד עם בורומיר את מילותיו האחרונות לארגורן: "I would have followed you, my brother... My captain... My king" והקשבתי מרותקת לאיך הכומר קישר את הסיפור הזה למלוכה בנצרות. הוא סיפר על מלכי ישראל, על דוד ועל שאול, תהה מהן התכונות הנדרשות למלך וסיכם שישו הצלוב הוא המלך האידיאלי של אלוהים, כי הוא צנוע ומציית. כשהוא קרא פסוקים מהברית החדשה או מהתנ"ך, הקהל פתח בסמארטפונים את העמודים הרלוונטיים וקרא איתו.
"היהדות רצינית וכבדה", אמרתי לסימון, "פה כיף".
"היהדות אינטלקטואלית", סימון אישרה, "היא סובבת סביב ארון הספרים היהודי, סביב שאילת שאלות. אצל הנצרות הפונדמנטליסטית לא שואלים שאלות, צריך לציית. זה אנטי אינטלקטואלי, אתה אפילו לא חייב לקרוא את הבייבל, רובם לא קראו. כל מה שאתה צריך לעשות זה לבוא".
ג'יזס איז אין דה האוס
"וכעת נעבור להטבלה, יש לנו 10 מוטבלים היום", אמר המנחה. חשבתי שהטבלה זה כשמלבישים תינוקות בכותנות לבנות מגוחכות, אבל פה היה מדובר בהטבלה של אנשים מבוגרים שהחליטו לקבל על עצמם לעבוד את אלוהים ואת ג'יזס.
כל מוטבל עלה לבמה עם המשפחה שלו. הוא נכנס עם כומר שלבש בגד ים לבריכה קטנה במרכז הבמה, והמשפחה והחברים עמדו בשורה מולו. המנחים קראו במיקרופון טקסט שהמוטבל כתב על עצמו מראש: מדוע בחר להיטבל, מה הביא אותו למעמד הזה, מה מחבר אותו לישו ולנצרות. המוטבל עמד מרוגש ודומע, מוכן עם יד סותמת את האף, ואז הכומר דקלם שהוא מטביל אותו בשם האב הבן ורוח הקודש, ובבת אחת הטיל אותו לאחור לתוך המים והרים אותו בחזרה בשליפה חזקה. המוטבל ההמום והרטוב חיבק אותו במבוכה ולי היה נדמה שברגע הזה הקסם פג, והתעלות הנפש הפכה להיות אי נוחות וכאב עדין בסינוסים.
בחלל הקבלה של הכנסייה הענקית ראיתי עלונים שהציגו את כל הפיצ'רים שהכנסייה מציעה: שירותי הסעות בחינם למי שלא יכול להגיע ברכב, מרכז תמיכה נפשית שכולל כומר זמין טלפונית אחרי שעות הפעילות של המשרד, תכנית ייעודית לאימהות, לסטודנטים, לסינים. להורים צעירים מוצע מעון קטן שמטפל בילדים בזמן שההורים בטקס, ויש כמובן גם תכנית שלמה לילדים מגיל גן ומעלה.
"האירועים שלהם לילדים זה מופע מטורף", סימון אמרה לי, "הייתי אומרת לך להביא את הילדים שלך בהזדמנות, אבל יש שם המון ג'יזס ג'יזס כל הזמן".
"הכל פה ענק ומרהיב, זה מאוד..." ניסיתי למצוא את המילה, "זה מאוד אמריקאי".
"בהחלט", אמרה סימון, "זה מופע ממוסחר בידורי לחלוטין. הכנסייה הזו שייכת לזרם שנולד באמריקה והוא קשור מאוד לערכים האמריקאים, הוא מאוד צרכני במהות שלו. אגב, הנוצרים הפונדמנטליסטים מהווים את הלובי הכי חזק בבחירות בארצות הברית, הם 25-30 אחוז מכלל הרפובליקנים והם מצביעים רק להם".
אחר כך, בבית, נכנסתי לאתר האינטרנט של הכנסייה. מצאתי שם קובץ שמנחה את ההורים איך לחבר את הילדים שלהם לתכנים הדתיים. המסרים המרכזיים שההורים צריכים להעביר לילדים הם "אלוהים עשה אותי", "אלוהים אוהב אותי" ו"ישו רוצה להיות חבר שלי לתמיד", ויש כל מיני שיטות לעשות את זה: למשל, לחזור על המנטרה "God’s got it!". "כשאתם מעירים את הילדים בבוקר, עשו זאת עם המשפט 'זה הולך להיות יום מעולה כי God’s got it!'" היה כתוב שם, וגם "כשאתם מתמסרים עם הילד בכדור, בכל פעם שהוא תופס אותו אל תגידו 'You got it', אמרו 'God’s got it!'".
למחרת בדרך לגן הבנים ואני שמענו את "הרפתקה באודיסיאה 6: הסיפור על דוד וגוליית". אמרתי לעצמי שסיפורי התנ"ך, גם אם הם מסופרים על ידי מוכר המבורגרים מיסיונר, הם עדיין חינוך טוב לילדים שלי. כשנגמר הסיפור הקריין התחיל לבלבל את המוח על מה ישו היה אומר בהקשר הזה ובהקשר ההוא.
"אני מעבירה את החלק הזה", הודעתי לבנים, "עם כל הכבוד, זה יותר מדי ג'יזס ג'יזס בשבילי".
"שימי לנו מההתחלה את הסיפור הראשון! ג'ק ואוסקר הבלשים!" הבנים ציוו, ולי לא נותר אלא לציית.