בעוד חודשיים אנחנו חוזרים לישראל, ודווקא עכשיו התחלתי לפגוש אמריקאים אמיתיים. אמריקאים אמיתיים כלומר לא יהודים-אמריקאים ובטח שלא ישראלים-אמריקאים, אלא אמריקאים ויסקונסינאים ותיקים, כאלה שבשיחה איתם או בהצצה לבית שלהם אני מגלה מנהגים מקומיים ורואה דברים שעד עכשיו ראיתי רק בסרטים.
זה התחיל בברביקיו אצל רבקה, חברה של טל מהעבודה, אישה צעירה ומגניבה שהייתה נשואה פעם לישראלי ואפילו חיה כמה שנים בישראל. כשהיא הזמינה אותנו אליה הרגשתי מספיק בנוח להגיד לה שאנחנו בדרך כלל לא מאמינים להזמנות של אמריקאים. "אנשים פה אומרים לנו 'אתם צריכים לבוא אלינו מתישהו!' ואנחנו לא מצליחים להבין אם הם באמת מתכוונים לזה או שהם סתם מנומסים, זה נורא מתסכל", סיפרתי לה.
"כן, אני יודעת", היא אמרה. "תשמעי סיפור, כשגרתי בישראל הלכתי יום אחד לים. היו לי שני ילדים קטנים, תינוק בעגלה ומלא תיקים על הידיים, וכשהגעתי לשומר, שישב בכניסה לחוף ליד המדרגות, בדיוק עברו לידינו שני גולשים. הם שאלו אותי 'גברת, את צריכה עזרה?' ואני אמרתי להם לא תודה. הם משכו בכתפיים, הסתובבו והמשיכו ללכת. והמאבטח מסתכל עליי ואומר לי 'יא מטומטמת, למה לא הסכמת לקבל עזרה?'".
"רגע", ניסיתי להבין, "את אמרת 'לא תודה' והתכוונת בעצם לכן?".
"באמריקה נהוג שאם מישהו מציע לך עזרה, את קודם כל מסרבת בנימוס, ואם הוא רציני הוא יתעקש", היא הסבירה לי בחיוך. "בישראל מתכוונים למה שאומרים, אין כמעט סאבטקסט. אם משהו מפריע לך – אתה אומר. אם אתה אומר שאין בעיה – זה סימן שבאמת אין בעיה. אם אתה אומר 'לא, תודה' – אתה מתכוון ללא תודה".
בזמן שהמנגל התחיל להתחמם, היא הוציאה למרפסת עגלת משקאות וסידרה על השולחן חטיפים ופירות. הילדים החמודים שלה הצטרפו אלינו למרפסת. לגדולים קראו בשמות ישראלים, ערן ומאיה, לקטן ניית'ן. "המתבגרים שלי ביקשו לצאת לשבת עם החבר'ה שלהם על האגם, אבל אמרתי להם שהם קודם כל צריכים להגיד שלום לאורחים", רבקה אמרה לנו, ואנחנו התבאסנו להיות האורחים המשעממים שבגללם הם צריכים להיתקע בבית.
"אתם יודעים עברית?" שאלתי אותם.
"בקושי", ערן אמר, "שמי ערן, אני גר במדיסון", הדגים בעברית במבטא כבד.
"תבטיח לי שבשום סיטואציה בחיים שלך אתה לא תגיד יותר 'שמי ערן', בסדר?" אמרתי לו וקיוויתי שהנוכחות שלי בכל זאת תרמה לו במשהו.
"בא לך לשחק כדורעף?" רבקה שאלה אותי, ואני הודיתי שאין הרבה דברים שבא לי פחות מאשר לשחק כדורעף. כל השאר דווקא זרמו, ותוך דקה מצאתי את עצמי יושבת לבד על המרפסת וצופה במשפחה אמריקאית מושלמת של אמא ושלושה ילדים בשורטס משחקים על הדשא בחצר בכדור עם הבנים שלי. אחרי שכולם התעייפו הם התיישבו וכולנו שתינו סודה. בחצר הצמודה של השכנים נערה עם שמלה בצורת עוגת קצפת הצטלמה בגינה עם בחור צעיר בחליפה שחורה.
"זה הפרום נייט, הנשף של התיכונים הערב", אמרה מאיה כששמה לב שאני מסתכלת.
"וואו!" התלהבתי. "גם אתם תתלבשו ככה כשתסיימו תיכון?".
"הו, כן", הנערים ענו לי ברצינות.
"וכשאתם מסתכלים עליהם מצטלמים ככה, זה כאילו נראה לכם רגיל או קצת מצחיק?" שאלתי, וכמובן שתוך כדי ששאלתי כבר הבנתי כמה אני חסרת טקט. למזלי הילדים החמודים לא הבינו בכלל מה רציתי; כנראה שזה כמו לשאול כלות בישראל אם צילומים לפני החתונה נראים להן קצת מגוחכים. אני לבד בסיפור הזה.
"ומה נגיד עושים החבר'ה ההיפסטרים", ניסיתי לתקוף את זה מזווית קצת אחרת, "האלטרנטיביים, אלה שלא מתאים להם ללבוש חליפה ושמלת קצפת? הם לא הולכים לפרום?".
"כולם הולכים לפרום", ערן ומאיה ענו לי. "אם אתה פופולרי אתה הולך, ככה נהוג".
"אבל מה עם אלה שיהיו מגניבים מדי בשביל להתלבש כמו כולם?" הקשיתי.
"הם לא יהיו מגניבים", אמרו והסתכלו עליי מוזר.
אחר כך החברים החדשים שלי הכניסו אותי לעולם הקסום של הפרום, שבשבילי הוא מהסרטים ובשבילם הוא המציאות. הם סיפרו לי שרק בנים מזמינים בנות לנשף, לא מקובל שבת תזמין בן ("לא בקטע שוביניסטי, כן? זו המסורת"); שאפשר להזמין גם חברה טובה וזה לא אומר שאתם הופכים לזוג, ושדרך אחת להזמין היא להכין שלט גדול ולהציב אותו מול החלון של הנערה או בדרך שלה לכיתה. אם מזמינים אותך לפרום אסור לך בשום אופן לסרב, זה לא נהוג.
"אם תסעו דרך הדאון טאון היום בערב תוכלו לראות את כולם מגיעים בלימוזינות לבושים ככה", ערן אמר לנו, ואני התרגשתי והשבעתי את טל שניסע הביתה דרך הדאון טאון, אבל בסוף שכחנו.
כל אחד יכול לבחור את הפוחלץ שלו
כמה ימים אחרי זה נמרוד וסטפני הזמינו אותי להצטרף אליהם לביקור משפחתי ליד אושקוש, מרחק שעתיים נסיעה צפונה ממדיסון, מקום שבלי ביקור משפחתי לא הייתי מגיעה אליו. אני אוהבת נסיעות מחוץ לעיר, בעיקר באביב ובקיץ כשוויסקונסין קצת דומה לטוסקנה. מהחלון רואים שדות ירוקים ומדי פעם בתי חווה עם אסם אדום שנראה לי מוכר, לא כי ככה נראים אסמים בישראל אלא כי ככה נראים אסמים במשחקים של פישר פרייס. כל חווה כזו מורכבת מכמה מבנים – רפת, מגדל סילו, אסם ובית פרטי בו גרה המשפחה, ובין כל המבנים יש דשא ירוק ולפעמים משני הצדדים שלהם יש חומה של תירס, חומה אחת מימין וחומה אחת משמאל.
>>>בשבוע שעבר סיפרתי לכם איך מגדלים בנים פמיניסטיים<<<
בדרך עברנו ערים קטנות וערים בינוניות, חוות מבודדות, פארקים של קרוואנים כמו בסרטים וגם שכונה קטנה עם בניינים נמוכים ודי חדשים שלא קשורה לכלום.
"מה זה פה?" שאלתי.
"זה פרבר של ביבר-דם", נמרוד ענה לי.
"אבל ביבר-דם היא שומקום, איך יש לה פרבר?" אמרתי בהתפעלות. אני לא יודעת למה המקומות האלה נראים לי כל כך נידחים – אנחנו בסך הכל שעתיים נסיעה ממילווקי, זה כמו המרחק מהקיבוץ שלנו לתל אביב.
"תראו, יש פה מלון", אמרתי בהפתעה כשזיהיתי מבנה של אחת הרשתות האמריקאיות המוכרות, "למה בנו פה מלון? מי יגיע לנפוש בפרבר של ביבר דם?!".
"מלון זה אחד העסקים הכי בטוחים בארצות הברית", נמרוד הסביר, "איפה שתזרקי מלון, יבואו אנשים. תמיד יש סוכני מכירות שנוסעים, אנשים שמגיעים לעסקים או לבקר את המשפחה בחגים ואין להם מקום בדירות של המארחים, והם צריכים חדר לישון בו".
"כן, בישראל לא משנה לאן נוסעים, תמיד אפשר לחזור בלילה הביתה", אמרתי.
איזה סוג של אנשים חיים בפרבר של ביבר-דם? מאז שהגענו לאמריקה אני מאוד עסוקה בשאלות כאלה, וזה נשמע אולי שטחי ומכליל כי בטח יש שם כל מיני סוגים של אנשים, אבל בסופו של דבר זו שאלה שדווקא כן יש עליה תשובה. ברור שזה לא במאה אחוז נכון לגבי כולם, אבל ואללה, זה די נכון לגבי הרוב.
הגענו לבית של המשפחה של סטפני בבית פרטי בשכונה חדשה מחוץ לעיר, והם לא לבשו בגדי הסוואה כמו שציפיתי, הם היו סתם אנשים רגילים ומאוד נחמדים. בת הדודה שלה הציגה בפנינו את הרום-מייט שלה: הן לומדות באוניברסיטת מיניסוטה, זה ארבע שעות נהיגה מפה, והשותפה היא מהחוף המזרחי אז לא היה לה כוח או כסף לטוס הביתה לשלושה ימים של החג והיא העדיפה לנסוע ארבע שעות ולבלות עם המשפחה של החברה שלה. בדיוק כמו בסרטים, חשבתי לעצמי, עכשיו היא תכיר את האח של החברה והם יתאהבו, אבל האח הקטן היה רק בן 13.
ירדנו למרתף. היה שם דוב ענקי מפוחלץ, רוכן קדימה ומושיט את היד, ומעל האח גם כמה בונים וגירית.
"איך מעצבים את התנוחה שלו ככה?" שאלתי בסקרנות.
"אה, זה פשוט", חייכה אליי הדודה, "פשוט מזמינים מקטלוג איזו צורה שרוצים". לא הבנתי, אז היא הביאה לי חוברת עבה שנראתה כמו ספר טלפונים, ובפנים היו פרקים לפי חיות – תלוי אם רצית לפחלץ אייל, חתול בר או דג – לכל חיה מודלים שונים עשויים מקלקר, לפעמים עם הכף מושטת, עם הראש מוטה, כל אחד יכול לבחור את איך שהוא אוהב את הפוחלץ שלו. אחרי שמזמינים את התנוחה שרוצים, עוטפים את מודל הקלקר בעור שהפשיטו מהחיה ומקבלים את הפוחלץ.
אכלנו אצל הדודים ארוחת צהריים חגיגית. זו הייתה הארוחה האמריקאית הכי אותנטית שאכלתי, משהו שאי אפשר להשיג במסעדות, כמו שבארץ אי אפשר למצוא במסעדה עוף ותפוחי אדמה או פתיתים. אכלנו פריים ריב, תוספת פופולארית של שעועית ירוקה עם בצל מטוגן שנקראת קסרול, דבילד אגס – חצאי ביצים קשות ממולאים בחלמונים עם מיונז – ושתי עוגות ג'לי, אחת עשויה מאננס ומרשמלו, השנייה מתותים. זה לא היה קינוח, אלה היו תוספות מקובלות שנהוג להגיש בארוחות חג, קוראים להן סלטי ג'לי. לקינוח בעלי הבית אפו שתי עוגות גבינה מעולות.
"זה היה מדהים", אמרתי לנמרוד בדרך חזרה, "היה לי ממש מעניין וכיף, תודה שהזמנתם אותי".
"דודה של סטפני תעריך אם תכתבי לה פתק תודה", הוא ענה להפתעתי, "זה לא חובה או משהו, אבל ככה נהוג".
