הימים הנוראים

בשעה שמונה וחצי בערב התיישבתי בסלון והרגשתי שניצחתי את העולם. "הילדים ישנים אחרי שאכלו והתקלחו והבית מבריק, תתקשר אלינו בבוקר שלך! לילה טוב!" סימסתי לטל וספרתי: עברו כבר שבעה ימים מאז שהוא נסע, אז נשארו עוד שלושה ימים עד שהוא חוזר, כלומר נשארו לי רק עוד שתי השכבות ושלוש השכמות לבד עם הבנים. שמתי לב שאני סופרת בערך פעמיים ביום, ותמיד אחרי שספרתי לא הבנתי למה בעצם הייתי צריכה לספור, הרי אני סוחבת יפה ובינתיים זה בכלל לא כזה קשה להיות לבד.

קיבלתי את הבשורה על הנסיעה הזו שלו די באדישות. אולי הדחקתי, אולי באמת התבגרתי, אולי התביישתי לקטר. כשגרנו בארץ כבר יצא לי להישאר לבד עם הילדים לתקופות הרבה יותר ארוכות כשטל נסע לכנס בחו"ל או יצא למלחמה, אבל הפעם ידעתי שבמשך עשרה ימים לא תהיה לי חברה של אדם מבוגר ותבוני – אין סבים, ולבלות עם חברים שיש להם גם ילדים זה לפעמים יותר מעיק משזה עוזר ואני כבר מעדיפה להיות לבד. אני אשכרה הולכת לדבר אך ורק עם שני ילדים בני 3 ו-4 במשך שבוע וחצי. סוף השבוע באמריקה הוא לא יום וחצי כמו בארץ, ולי היו צפויים יומיים שלמים של שהות אינטנסיבית מהבוקר ועד הלילה רק עם הילדים, אבל להתבכיין על זה היה נראה לי די עלוב, הרי מה כבר קרה, הבעל הסופר מעורב שלי שדי גידל לי את הבנים מהיום שהם נולדו נוסע לעשרה ימים, יש נשים שחיות ככה תמיד, הבעלים שלהן אף פעם לא נמצאים וגם כשהם כן נמצאים זה לא כל כך אטרקטיבי, ויש גם אנשים שיש להם סרטן.

אולי הכל בעצם יותר קל לבד?

אז הוא נסע, ואני נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי יאללה ברעל. בערך מהיום השלישי הסתכלתי מסביב והבנתי שאני בכלל מרגישה הקלה. כמה קל ונוח זה לגור לבד בבית בלי שותף! אני לא צריכה לחפוף אותו על מגירת הירקות (תשתמש קודם בשתי העגבניות הבשלות מהמגירה הימנית לפני שתיקח מהחדשות שקניתי היום), אני לא צריכה להשגיח שהוא לא סותר את הגישה החינוכית שלי במסרים שהוא מעביר לילדים, אני יודעת בדיוק באיזה מצב הסמרטוט שעל השיש כי אני היחידה שמשתמשת בו והיחידה שתקבע מתי הגיע הזמן להחליף אותו.

לא רק שלא היה לי קשה לארגן בעצמי בית עם שני ילדים, זה היה הרבה יותר פשוט ונעים לעשות את זה לבד. תפקדתי באופן מושלם: הלו"ז השבועי היה מתוכנן ברמת המשבצת השעתית (ארבע עד חמש וחצי משחקיה, חמש וחצי עד שש וחצי משחק חופשי בבית והתארגנות, שש וחצי עד שמונה וחצי אוכל, מקלחות, השכבה). הבנים היו מתוקתקים והבית היה נקי ומסודר כמו שהוא לא נקי ומסודר אף פעם כששנינו נמצאים. בכל ערב הספקתי לארוז את ארוחת הצהריים של הבנים למחר, לשטוף את הכלים, לסדר את הבגדים לבוקר וגם ללכת לישון בשעה סבירה כדי להצליח לקום מוקדם. באחד הבקרים פיניתי בקור רוח 5 ס"מ שלג מהמכונית ומדרך הגישה, ביום אחר סחבתי בשלג מהאוטו הביתה שש נגלות של מוצרים כבדים מהסופר ובהזדמנות נוספת הצלחתי לארגן את הבנים לגן ברבע שעה בלבד. אף אחד לא היה שם כדי לחזות בגבורות היומיום שלי ואני גם לא סיפרתי עליהן לאף אחד, וזה רק גרם לי להרגיש גיבורה עוד יותר.

וחוצמזה גיליתי שאני גם נהנית מהחברה של נבו וניצן ומהגיבוש של רק שלושתנו. ניצלתי את ההיעדרות של טל בשביל לעשות איתם דברים שהוא לא אוהב או לא מרשה, יצאנו ביחד לאכול במסעדה ופעם אחת גם לחנות קאפקייקס. עשינו ביחד שטויות, השתוללנו, צחקנו מלא, היו לנו שיחות מעולות סביב שולחן ארוחת הערב ("אמא, על מה את חושבת עכשיו? אני חושב אם כדאי לי להיות אביר כשאני אהיה גדול") וכשקילחתי אותם קצת נחמץ לי הלב כי כשטל נמצא אני הרבה פעמים בוחרת לסגת אל הקלעים, תקלח אותם אתה אני אשטוף כלים, העיקר לקבל רגע של שקט בלי אינטראקציה ובלי להתכופף ולסבן ולנגב ולהלביש ולספר ולשבת לידם עד שירדמו. כשהצטופפנו יחד שלושתנו כל ערב מול הספר, אני נשענת על הכריות והם נשענים עליי, חשבתי שהם פשוט מופלאים היצורים האלה ושזה כל כך כיף ושאני צריכה לעשות את זה יותר.

וככה עברו להם כמעט עשרה ימים, מועד החזרה של טל בשבת בצהריים התקרב, וביום שישי בעשר בבוקר קראו לי לקחת את נבו מהגן כי יש לו חום. כשהגעתי מצאתי את ניצן יושב לידו והגננת אמרה שגם הוא נראה קצת מעוך אז אולי כדאי שאקח את שניהם. לא נורא, מחר בצהריים טל חוזר! במקום להעביר איתם לבד את הבוקר של שבת אני אעביר איתם גם את כל יום שישי, נימרח בבית, בקטנה. לא נשאר עוד הרבה. ואז הגיע יום שישי בערב, ורגע לפני שנשכבתי לישון הבהבה לי הודעה בסלולרי: "אני מזה מצטער, עשיתי טעות, הטיסה שלי בחזרה היא רק ביום ראשון".

בבת אחת כל הצבעים שהיו בעולם נמוגו. לא הגבתי בהיסטריה - זה היה מין דכאון שקט כזה שהתיישב לי בכבדות על הנשמה והכניס אותי למצב של טייס אוטומטי שמתפקד, אבל בלי ברק בעיניים. השעות הספורות שנשארו לי לסחוב התארכו פתאם ליום וחצי; אין לי שום תכניות, לא לשבת, לא לראשון. לא הכנתי אוכל מראש, לא התארגנתי, אין כלום. הוא היה אמור לחזור. פתאם פשוט לא הייתי מסוגלת להיות עם הבנים לבד אפילו לא עוד רגע אחד. לא הייתי מסוגלת ולא הייתה לי שום ברירה.

"עשיתי להם נזק לכל החיים"

קשה לי להיזכר איך בדיוק העברנו את יום שבת. נראה לי שרוב היום אני שכבתי בוהה על הספה והבנים שיחקו מלוכלכים ורעבים על השטיח. באיזה שהוא שלב נסענו לטארגט, המצאתי שאני צריכה לקנות משהו רק כדי שהם יירדמו באוטו בדרך חזרה. וביום ראשון בבוקר זה החמיר ופשוט הרגשתי מפורקת, כאילו רק ייגעו בי ואני אשבר. וזה בדיוק מה שקרה.

הבנים התחילו לריב ולבלגן את כל מה שכרגע אספתי ואני איבדתי את זה. נפלתי מולם על הברכיים והתחלתי לבכות שאני לא יכולה יותר, שיפסיקו לצעוק עליי, שקשה לי. נבו ענה לי בחוצפה אז הטחתי בקיר עט שהיה לי ביד ורצתי לחדר השינה, נפלתי על המיטה והתייפחתי במשך עשר דקות. בכיתי על זה שאיבדתי שליטה, על זה שכולם נתנו לי צל"שים וברגע האחרון איבדתי את הזכאות לקבל אותם, בכיתי כי שמעתי את ניצן בוכה ומבקש את אבא, כי היה לנו כל כך כיף והצלחתי לחרבן את הכל.

אחרי כמה שעות טל חזר ומצא בית מסודר ואמא וילדים רגועים ומחויכים. "מאמי, מה קורה?" הוא שאל אחרי שלוש דקות בחברתי. "את אומרת שהכל בסדר אבל אני רואה שיש לך טירוף בעיניים. את מעורערת לחלוטין". התחלתי לבכות.

"עשיתי להם נזק לכל החיים", סיפרתי לו את כל מה שקרה, "כשחזרתי לסלון מהחדר ראיתי את נבו מסדר את המשחקים שלו בהבעה מבועתת, מה עשיתי לו, עכשיו הוא יהיה כמו הילדים המסכנים בבתים ההרוסים שמפחדים לנשום כי האמא המטורללת שלהם תתמוטט. עד אתמול הכל היה בסדר. הרסתי הכל. יש לי חור בלב".

טל חיבק אותי חזק, "את לא הרסת להם את החיים בגלל שנשברת מולם פעם אחת, אם כבר את לימדת אותם שגם אמא שלהם היא בנאדם. זה מעולה להגיע לתחתית, זה מבהיל ומעורר אותנו, זה גורם לנו להיות טובים יותר".   

"בבקשה אל תעזוב אותנו יותר לעולם", החזקתי אותו באימה.
"לפחות לא נהיה בארץ למלחמה הבאה בקיץ הקרוב, אז הכנס הבא הוא רק בנובמבר", הבטיח. נשארו עוד תשעה חודשים, אפשר להתחיל לספור לאחור.

• רילוקיישן