איזו התרגשות, סוף סוף אני הולכת לנסות סטייק אמריקאי כמו שצריך. מאז שהגענו הנה לפני שמונה חודשים עוד לא אכלתי אפילו לא סטייק אחד, ועכשיו אנחנו באוטו בדרך אל הראשון שלי. השעה שש, אנחנו אמנם מאחרים בעשר דקות, אבל נבו וניצן מקשקשים אחד עם השני מאחורה, טל ואני מקשקשים מקדימה, בחלון שדות תירס ירוקים והערב נראה מבטיח.
היינו צריכים שחברים יקבעו איתנו כדי שנעשה את הצעד הזה, בחיים לא היינו הולכים עם הילדים סתם ככה למסעדת סטייקים ועוד כזו שצריך לנסוע בשבילה במיוחד מחוץ לעיר, אבל עכשיו כשכולנו במכונית זה נראה ממש סביר.
"למה שלא נעשה יותר דברים כאלה, בעצם?", אני שואלת, כולי עליזה, ותוך כדי שאני שואלת אני כבר נזכרת שאנחנו לא עושים דברים כאלה אף פעם כי הרי אי אפשר באמת ליהנות מארוחה טובה כשהילדים נמצאים, הם לא בדיוק יושבים בשקט ואוכלים במשך שעה ולכן גם די חבל על הכסף, ולנסוע חצי שעה בשביל מסעדה זה לא משהו שטל היה מאשר בחיים, פשוט החברים הציעו ולא היה לנו נעים להגיד שאנחנו לא עושים דברים כאלה אז הסכמנו ועכשיו כולנו באוטו, לבושים יפה (אני פחות, כמה שאני מתאמצת יותר יוצא לי יותר גרוע) ובמצב רוח טוב.
ברוכים הבאים לעולם בו אוכלים פנקייק כל בוקר
מכולם אני מתרגשת במיוחד. סוף סוף תהיה לי הזדמנות לנסות אוכל נורמלי של אמריקאים! עד עכשיו החוויה שלי מהאוכל פה הייתה די נוראית, והגיע הזמן שאגלה שיש גם טעמים אחרים באמריקה. מדיסון היא דווקא עיר עם חיים קולינריים די תוססים, יש פה מסעדות שוות ואת שוק האיכרים הכי גדול באמריקה וסופרים מתוחכמים עם מעדניות עשירות, וברור שאפשר להשיג פה גבינות טובות ויין מצוין ובשרים איכותיים, ברור ברור, זה לא קטמנדו, אבל זו לא חכמה ללכת לסופרים יקרים ולטעון שהאוכל באמריקה טוב, כי החוויה הקולינרית הבסיסית פה רקובה לחלוטין. מסעדות איטלקיות או אסייאתיות או מזרח תיכוניות לא נחשבות, זה לא אוכל אמריקאי, מה שהאמריקאים אוכלים זה סנדוויצ'ים, המבורגרים ופנקייקים, ובמקרים היותר קשים גם גבינה מתוך דלי.
אני לא יוצאת פה הרבה למסעדות בגלל העוני ובגלל הילדים, אבל כשכן יצא לי השתדלתי תמיד לבחור מהתפריט את המנה שלא הכרתי ולאו דווקא את זו שהתחשק לי לאכול, ובדרך כלל התגלה שהמנה שלא הכרתי היא לא איזו אקזוטיקה מסקרנת אלא פשוט אוכל מעפן. ככה התוודעתי ל"קרים פאף", שזו סתם פחזניה מלאה בקצפת, ל"האם סטייק", שזו סתם פרוסת נקניק על צלחת, וככה גיליתי שלא משנה איך יקראו להן על הלוח, כל ארוחות הבוקר בבתי הקפה תמיד יגיעו בין שתי לחמניות. לבתי הקפה כאן בכלל יש קטע מוזר, באלה שאני הייתי בהם לא היו תפריטים ומלצרים אלא עמדת הזמנה בקופה, ובכולם הגישו לי קפה בכוס נייר ולא בחרסינה.
ויש את עולמות הפנקייק ההזויים שמתקיימים בדיינר האמריקאי הטיפוסי. פנקייק בשביל האמריקאים זו ארוחת בוקר לגיטימית לכל ימות השבוע ולא רק ליום שבת, וזה בכלל לא קינוח בעיניהם, הם אוכלים את זה עם חמאה ובייקון. גם פנקייק עם קצפת וסוכריות מתפריט הילדים הגיע עם בייקון, זו ממש סטייה, התחלחלתי לראות שהבייקון נגע בקצפת ולא מטעמי כשרות.
אני לא איזה חסידת בריאות, לפחות לא הייתי עד שהגעתי הנה, אבל האמריקאים אוכלים מזעזע. אז אנחנו מבשלים בבית הכל לבד ואני מתרחקת מאוכל למיקרו כאילו זה רעל. על המדפים בסופרים יש הרבה מוצרים בצבעים זרחניים שכתוב עליהם שהם "אורגניים" או "ממרכיבים טבעיים בלבד" - לא מאמינה להם בכלום, אם יש יותר משלושה מרכיבים ברשימה שעל האריזה אני לא קונה. רופאת הילדים של הבנים שאלה אותי בביקורת התקופתית אם הילדים אוכלים הרבה ירקות, ואני עניתי לה בגאווה שברור, אנחנו מהמזרח התיכון. היא הודתה שאצלה בבית לא אוכלים מספיק, ירקות טריים זה פשוט לא משהו שאנשים אוכלים פה, רק גזרים קטנטנים שנראים נורא סינטטיים ולפעמים גם ברוקולי לא מבושל או מקסימום תירס. גם בירקות שלהם אני חושדת, הם אף פעם לא מתקלקלים, משהו שם לא נראה לי טבעי.
והאמת היא שלא רק הירקות – כלום לא מתקלקל פה, על כל המוצרים שבמקרר יש תאריך תפוגה של חודשיים קדימה, ואפשר להשאיר את הלחם על השיש שבועיים והוא עדיין יהיה רך. אני כבר יותר מחצי שנה לא אוכלת לחם, זה נורא, הלחם פה מגעיל. כל ישראלי שאני פוגשת ממליץ לי על הלחם היחידי שהוא מצא ומסוגל לאכול ואני מנסה, אבל כולם רכים ויש להם מתיקות מחליאה. אני עוברת בסופר ולוחצת על כל הלחמים כדי למצוא אחד שיביע איזו התנגדות ללחיצה שלי, אבל רק הלחמים האיטלקיים היקרים הם קשים והם לא מחיטה מלאה אז אני מוותרת.
אין כאן דבר כזה לחם קל, ובכלל, בלתי אפשרי להשיג מצרכים רזים. חברה הסבירה לי שכדי לשמור על המשקל ועל אכילה מאוזנת בארצות הברית צריך לשנות את השיטה שאני מכירה - כאן לא סופרים קלוריות ולא מחפשים גבינות עם 5 אחוז שומן, כי אין כאלה. יש כל מיני מוצרים שהם "פאט פרי", אבל אין שום דרך סבירה לחשב מה זה אומר, ובכלל צריך להסתכל כמה סוכר יש במוצר ולא כמה שומן. אז הסתכלתי, ומתברר שהאמריקאים שמים סוכר בהכל, בגבינה ובהמבורגר ובלחם ואני לא אתפלא אם גם בחלב, וכשזה לא סוכר זה סירופ תירס או דבש או חמאה.
גם הקינוחים פה ענקיים ותפלים ועל כל העוגות והעוגיות יש תמיד זיגוג סוכר. החבר הטורקי שלי משיעורי האנגלית ואני מעלים לפעמים זיכרונות מארוחות בוקר של ירקות טריים, גבינות מלוחות, זעתר, זיתים וחלווה, וכשאני רואה בפייסבוק תמונה של פיתה טרייה, צ'יפס ענקי שמישהו אשכרה חתך בסכין, סלט ערבי קצוץ עם פטרוזיליה וצלחת חומוס עם הרבה טחינה – הפה שלי מתמלא בריר. אבל פה זה אמריקה, אין פה חלבה וטחינה, יש פה דברים אחרים, צריך לפתוח את הראש. והערב אני הולכת סוף סוף ליהנות מאוכל אמריקאי טוב.
אומרים לנו שיש סטייק אחר
הנה הגענו והמסעדה הזו נראית מקסימה, על שפת אגם. המארחת מפשפשת ברשימות שלה ולא מאתרת את השם שלנו או את השם של החברים.
"איפה אתם יושבים?" אני מתקשרת אל החבר, "אני לא רואה אתכם בשום מקום".
"אני קם ומתקרב לכניסה", הוא עונה לי, "את לא פה".
"אתה במסעדה ליד אגם, נכון?"
"אין כאן שום אגם".
"בקהורן סאפר קלאב?"
"לא, בקהורן סטייק האוס. תשלחי לי את המיקום שלך".
הם נסעו חצי שעה צפונה מהעיר ואנחנו חצי שעה דרומה, ועכשיו שעה שלמה מפרידה בינינו. אני מסתכלת מסביב – המסעדה שהגענו אליה סופר יקרה, סופר חשוכה ואין בה אף ילד מתחת לגיל 16. "בתיאבון, תיהנו", אמרתי לחבר, "אנחנו הולכים לחפש איפה לאכול הערב".
נו טוב, ננסה עוד רשת פאסט פוד אמריקאית. אני שונאת פאסט פוד, אבל כשאין ברירה אין ברירה, ואני די שמחה בכל הזדמנות להכיר משהו חדש, גם אם זה משהו רע. הייתי כבר במיקי'ס, קולבר'ס וצ'יפוטלה, ונשארו עוד כמה רשתות שצריך לנסות. אלא שטל מאותת לפנות למקדונלד'ס, ועל גופתי אנחנו מסיימים את הערב הזה במקדונלד'ס, יש גבול לרמת האכזבה שאני יכולה לשאת.
"אנחנו לא אוכלים במקדונלד'ס", התעצבנתי.
"סבבה, עכשיו לא יהיה שום דבר אחר עד מדיסון, בעיה שלך", הוא התעצבן ועלה על הכביש המהיר.
"מה הבעיה שלך?" אני מתעצבנת עוד יותר.
"מה הבעיה שלך?" הוא נוהג בעצבים. מאחורה הבנים מתחילים לנג'ס מתי מגיעים למסעדה, הם רעבים. השעה כבר אחרי שבע וכולנו במצב רוח רע.
"הנה, בוונדי'ס עוד לא היינו אף פעם", אני מכוונת אותו. אנחנו מזמינים לבנים צ'יפס דוחה ונאגטס דוחים (שזה בכלל לא דומה לשניצלונים) ולעצמנו צ'יזבורגר דוחה. אני מרוצה שסימנתי וי על ונדי'ס אבל לא מבינה איך אנשים מסוגלים ליהנות מהזבל הזה.
"אם הייתי יכול הייתי אוכל המבורגר כזה כל יום", טל אומר ואני עושה פרצוף של סמיילי מקיא ושולחת לחבר שלי במסעדת הסטייקים תמונה עצובה שלנו. החבר מחזיר לי דיווח: "אנחנו יושבים שלושה בשולחן לשבעה עם ילד שזוחל מתחתינו, המקום מפוצץ וכולם מסתכלים עלינו. אני מרגיש ממש רע בשבילכם שאתם אוכלים וונדי'ס בזמן שאנחנו אוכלים סטייקים מדהימים שאפשר לחתוך בסכין".
הבנים מבקשים קינוח, יש רק שייק גלידה בכוסות ענק. איפה אתם סטייק עסיסי, תוספות מנחמות וקינוח מתוחכם שחיכו לי הערב? מי יודע מתי תהיה ההזדמנות הבאה שלי ליהנות מאוכל אמריקאי. מחר חוזרים לשגרת החביתה וסלט, אולי נתפרע ונוסיף איזה בייקון. בכל זאת, אמריקה.
שלושה דברים שילדים אמריקאים אוכלים
קורנפלקס. ככל שכתוב על האריזה שלו שהוא יותר בריא ככה אני יותר מודאגת.
מק אנד צ'יז. זו לא פשטידת גבינות ופסטה טעימה שאמא אפתה משאריות במקרר, אלא פסטה קטנה עם רוטב דביק שמכינים מאבקה, ובכלל לפעמים נראה לי שאת הכל הם מכינים כאן מאבקה, גם את הירקות.
צ'יז סטיק. מקל גבינה, כלומר חתיכה עצומה של גבינה צהובה ארוזה, והדבר הכי מופרך: לפני שמונה חודשים זה נראה לי מחליא, עכשיו זה סביר בעיניי שהבנים שלי אוכלים את זה.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com