השעה תשע וחצי בבוקר ואני נכנסת לברודווי דיינר, הדיינר היחיד בעיירה קטנה, שאמנם ממוקמת במרחק שעה נהיגה ממדיסון אבל מספיק נידחת בשביל שלא תהיה בה קליטה סלולרית. הנסיבות לא מעניינות ולא חשובות, מה שחשוב זה שאני צריכה להעביר פה איכשהו את הזמן מעכשיו ועד רבע לשתיים. קטן עליי להעביר ארבע שעות וחצי בדיינר, הבאתי לפטופ ותמיד יש לי משימות כתיבה. זה דווקא יכול להיות יום עבודה כיפי.
אני מחכה בכניסה למארחת שתושיב אותי, ככה זה פה, גם במסעדות הכי שכונה יש מארח. זה לא מקום קטן ולא גדול והמארחת אומרת לי לשבת איפה שאני רוצה. ברור שאני בוחרת את אחד התאים המשפחתיים עם הספות המרופדות מול הבר הארוך, הרי אני לא אשב עכשיו ארבע שעות וחצי על כיסא ליד שולחן.
המלצרית נראית בגיל שלי בערך, היא ניגשת אליי בחיוך ומביאה לי תפריט וכוס פלסטיק אדומה של מים עם קרח.
"יש לכם וויי-פיי?" אני שואלת.
"לא", היא עונה, "סורי אבאוט דאט".
אוקיי, אני חושבת, זה בסדר, לכתוב אפשר גם בלי אינטרנט, רק אני והוורד שלי בלי הסחות דעת ובלי וואצפים ומיילים ופייסבוק, זה דווקא יהיה ממש יעיל. איזה סיוט.
"יש לכם קפה הפוך?" אני מחייכת אליה.
"לא", היא מתנצלת, "רק קפה רגיל", ואני רואה מעליה את הכרזה הווינטג'ית על הקיר: "קפה בלי תחתית בחמישה דולר".
"זה בסדר", אני אומרת לה ופותחת את התפריט העבה והמפורט. אז ארבע וחצי שעות בלי קפה ובלי אינטרנט, עדיין נשמע כמו אתגר שאני לגמרי מסוגלת לבצע. אני מציצה מסביב, אנשים לא שורצים פה על קפה ולפטופ, זה פחות הסגנון, אבל סבבה, זה לא שאני אשב להם פה עכשיו ארבע וחצי שעות על ריפיל פילטר בחמישה דולר, אני אזמין גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים, הם כבר יראו מה זה, אני אעשה להם את השהות המוזרה שלי פה סופר משתלמת.
הפיפטיז התקשרו
בתפריט יש מיליון מנות ואפשר למצוא רק כמה בודדות שאין בהן בייקון ובקושי אחת שאין בה גבינת צ'דר. בתא שמאחוריי המלצרית פונה ללקוח קשיש בשמו הפרטי ושואלת אותו מה הוא רוצה לאכול הבוקר. אני מרימה את העיניים ומסתכלת מסביב, רוב האנשים מבוגרים, מבוגרים מאוד.
"אני יכולה להביא לך משהו?" היא חוזרת אליי. אני מזמינה אומלט עם איזה שישה סוגים של נקניקים ונקניקיות ועוד ארבעים סוגים של גבינות. בזמנו זה נראה כמו רעיון טוב, אבל חמישה ביסים לתוך זה כבר בא לי להקיא. אני מרחיקה טיפה את הצלחת ומקרבת את הלפטופ, העובדה שלא סיימתי את המנה תמנע מהמלצרית לגשת אליי לכמה דקות ואני ארוויח ככה עוד זמן. יש לי עוד ארבע שעות ועשר דקות להיות פה.
דיינר אמריקאי זה קטע, יש לו עיצוב קבוע, הוא כמעט תמיד נראה אותו הדבר. אני מנסה להיזכר בארבעת הדיינרים שהייתי בהם מאז שהגעתי לאמריקה: ההוא שעצרנו בו באמצע נסיעה ארוכה, פשוט ירדנו מהכביש המהיר וחיפשנו מקום לאכול ומצאנו את מסעדת החלומות שלי, דיינר מאורך וצר כמו בסרטים; והיו עוד שני מקומות במדיסון שנקראו דיינר ולכולם היו את אותם המאפיינים. עשיתי על זה גוגל פעם, והבנתי שהדיינרים האמריקאים המקוריים של תחילת המאה הקודמת היו מבנים ניידים או קרונות רכבת ישנים שהוסבו למסעדות קטנות, במטרה להאכיל עובדי משמרות בסנדוויצ'ים ומזון אמריקאי מהיר. הדיינרים שאנחנו מכירים היום מעוצבים בקריצה נוסטלגית לשנות החמישים, ולכן הם כמעט תמיד כוללים דלפק בר מאורך שמולו כסאות בר מתכתיים מצופים ויניל, תקרת נירוסטה מעוגלת, שולחנות מצופים פורמייקה, מרצפות משובצות והכל בצבעי פסטל או בשחור ואדום.
לאיזה סוג של מוסד קולינרי נפוץ בישראל אפשר להשוות את זה? בית קפה זה לא, בתי הקפה בארץ הם או שכונתיים כאלה שאמורים להיות מגניבים או רשתות. אבל הדיינרים האלה לא מנסים להיות מגניבים, כלומר בעיניי הם הדבר הכי קול אבל לא נראה לי שהם תופסים ככה את עצמם, הם לא טרנדיים או משהו, הם סתמיים וקלאסיים. אולי זה כמו שיפודיות? או כמו המסעדות האלה בקניונים או ברחוב הראשי בערי הפריפריה, שיש להן בתפריט גם שניצל וגם פסטה וגם בלינצ'ס תפוחי אדמה?
עשר עשרים וחמש. "אפשר להביא לך עוד משהו?" המלצרית שלי שואלת.
"כן, בהמשך", אני מגלה לה, "אני הולכת להיות פה קצת".
תכף תגידי שלבעלך יש קעקוע והארלי
המלצרית שלי בהיריון, והזוג המבוגר בשולחן שלידי שואל אותה אם זה בת או בן. "בת", היא צוחקת, והם מתלהבים: "עוד בת? מה בעלך אומר על זה?". כולם פה כנראה מכירים את כולם. אני לא מכירה אף אחד, מן הסתם, אבל אני גם לא מכירה אותם במובן היותר עמוק של המילה. אני מסתכלת על הבחורה הזו ואני מתה לדעת עליה משהו, איפה היא גדלה, האם יש לה תואר ראשון, איך נראים החיים שלה, האם יש לה בעל מקועקע והארלי דוידסון או בית אפור עם שתי קומות בפרברים או את שלושתם, איפה היא מבלה בערבים, האם היא מאמינה באלוהים. גם בישראל אני לא יודעת כלום על המלצריות אבל יש לי איזו קרקע לנחש, יש לי על מה לבסס את ההשערות שלי. המלצריות בנהריה לומדות קרימינולוגיה במכללת הגליל המערבי, המלצריות ביפו לומדות בימוי בסמינר הקיבוצים.
"איך קראת לתינוקת?", שואלים החבר'ה את המלצרית. "אני לא יודעת!" היא עונה להם ונראית מופתעת מעצמה. היא בטח בחודש שישי או שביעי, לא בתחילת ההיריון אבל עוד לא ממש בסופו, מוזר לי שהיא אמורה כבר לדעת איך קוראים לילדה.
טוב צריך להזמין עוד משהו, אני מסתכלת שוב בתפריט ומבקשת לשתות מימוזה, אני לא מבינה במשקאות ואין הרבה בתפריט אז בחרתי משהו שאני מכירה.
"מה עם הבת שלכם, היא באה הביתה לתנקסגיבינג?" שואלת המצרית שלי את הזוג.
"לא, היא תבוא לכריסמס עם הארוס שלה", הם אומרים.
"אני מארחת את החג אצלי בפעם הראשונה, אמאל'ה!", היא מספרת להם בגאווה ואוספת את הצלחות שלהם. "הרבה עבודה", אומרת לה האישה. "הרבה עבודה!" אומרת המלצרית ומתרחקת עם הכלים המלוכלכים. בדיינרים המלצרים מפנים את השולחן, בניגוד לבתי קפה שבהם הלקוח צריך להוריד את הכלים שלו כשהוא יוצא, כמו שעושים בישראל כשאוכלים בקומת האוכל בקניון.
נראה לי שזה מה שאני הכי אוהבת בשהות פה באמריקה, את ההזדמנות הזו להסתכל על האמריקאים ולנסות להכיר או להבין אותם קצת יותר טוב. כי הם אמנם נראים כמוני והם גם אוכלים במקדונלד'ס וגולשים בגוגל ונוסעים בטויוטה כמוני, אבל הם בכל זאת שונים לגמרי מהאנשים שאני מכירה, והזרות הזו למרות הדמיון מבלבלת ומסקרנת.
ומה נסגר עם הג'ינס?
כבר שעת צהריים ובכניסה מתחיל להיות צפוף. מחוץ לדלת יש מין לובי קטן עם ספות, ואני שומעת את המארחת אומרת לאנשים שהם צריכים להמתין עוד רבע שעה בערך עד שיתפנה מקום. אני מתפדחת שלא יבקשו ממני לעזוב, אבל אף אחד לא מסתכל לכיוון שלי. אולי כי אני בקושי מתקדמת עם המימוזה.
המלצרית עוברת לידי ומניחה לי את החשבון על השולחן, אבל אני לא מתרגשת. זה לא אומר שאני צריכה ללכת, הם תמיד עושים את זה, מביאים לך את החשבון בלי שביקשת, לפעמים אחרי ששואלים אם תרצה עוד משהו אבל הרבה פעמים גם בלי לשאול. השעה שתיים עשרה, אני מסתכלת שוב בתפריט, מה אני אזמין עוד? בבוקר חשבתי שיבוא לי לצהריים דג, אבל מאז עבר לי, יש כאן ריח של קנטינה ואיבדתי את התיאבון כבר לפני שעתיים בערך. אני מבקשת לחם מטוגן עם קינמון.
יושבים מסביבי הרבה זוגות בגיל של ההורים שלי, נשים וגברים בג'ינס שגורמים לי לחשוב למה מבוגרים אמריקאים נראים אחרת בג'ינס. הרי גם ההורים שלי לובשים ג'ינס, אבל לא ככה, משהו בגזרה פה שונה.
השעה אחת עשרים וחמש, צריך להתחיל להתארגן לעזיבה. "הנה החשבון, סוויטי", היא אומרת לי, וכשאני מרימה אליה עיניים מופתעות אני נזכרת שגם לאבא שלי איזו מלצרית פה בוויסקונסין קראה מתישהו סוויטי וזה היה מוזר נורא. מעניין אם גם לקשיש הקבוע מהבוקר היא קוראת סוויטי, מעניין אם הוא באמת קבוע, מעניין כמה שנים הוא כבר אוכל פה בבקרים, מעניין מי בעל הבית של המקום הזה, איך הוא תופס את העסק שלו, האם הוא חושב על מיתוג או על עיצוב או על אווירה כשהוא מתדרך את הצוות שלו. מעניין אם לעיירה הזו יש עיתון מקומי שכותב ביקורות אוכל, מעניין מה כתבו על הדיינר הזה. רושמת לעצמי לבדוק בגוגל, ברודווי דיינר, ביקורות.
שלושה דברים שאין בדיינר שלי
מלצריות מבוגרות עם שמלות כאלה כמו בסרטים. כנראה שצריך להתרחק יותר משעה נסיעה ממדיסון בשביל כאלה.
תצוגה מגרה של סוגי פאי בוויטרינה. לפני הרבה שנים ראיתי את הסרט הזה עם פליסיטי, שהיא מלצרית בדיינר שמכינה כל מיני סוגים מקוריים של פאי. שמעתי שזה נחשב לסרט גרוע אבל בי משום מה הוא נגע, אני לא זוכרת למה, ומאז חלמתי על דיינר אמריקאי עם פאי.
שריף מקומי. כזה שנכנס ומתחקר את המלצריות אם הם ראו את ההוא או את ההיא, ומתיישב על הדלפק ומזמין קפה. או פנקייק עם בייקון.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com