זה לפחות מה שאני שמעתי. מה שהוא באמת אמר היה שעברו כבר ארבעה חודשים מאז שהגענו לאמריקה, ושהגיע הזמן שנתאפס על עצמנו ונתארגן על משק הבית שלנו. "אני רוצה להעלות קצת את הסטנדרטים של הבית הזה, שנפסיק להיות שכונה", הוא אמר לי בבוקר ושבר לי את הלב, "אני יודע שלך הדברים האלה לא מפריעים, את אוהבת לעשות מכל דבר בדיחה ולא אכפת לך גם להיות הבדיחה בעצמך. אבל נראה לי שקצת הגזמנו".
קיוויתי שהם לא יראו לגננות מה אמא שלהם שלחה לארוחת צהריים
למה בדיוק הוא התכוון? אולי לפיצה-פיתה ששלחתי עם הבנים לגן לפני שבוע. זו באמת הייתה בדיחה. שמתי אותה בבוקר כמה דקות בתנור כדי שהגבינה תמס, ואז קיררתי ושמתי להם בשקית, וכשהגענו לגן כבר קלטתי שמדובר בדיקט קשה ולא אכיל אבל לא היה לי כבר מה לעשות, אז השארתי את זה בתיק האוכל שלהם וקיוויתי שהם פשוט לא יאכלו וגם לא יראו לגננות מה אמא שלהם שלחה. אם הגננות היו אומרות לי משהו הייתי עושה את הקטע הקבוע שלי של שוטת הכפר, האמא המטופשת והמצחיקה שלא יודעת להכין אפילו פיצה-פיתה, וזה נכון כי אני באמת לא יודעת, אבל בפעם ההיא באמת התביישתי והבדיחה לא הייתה מצחיקה, היא העציבה אפילו אותי.
הוא התכוון לזה שאנחנו גרים בדירת עובדים זרים המרוהטת בסגנון אקלקטי (כלומר, גיבוב של מציאות מיד שניה / מהפח), שתמיד מבולגנת ומביך לארח בה. הוא התכוון לזה שאנחנו לא מצליחים להעמיד מטבח מתפקד שמבשל לבני הבית שלוש ארוחות סבירות ביום, לזה שאיבדנו שליטה על אספקת מוצרים אחידה ומתוזמנת לבית ולכן אנחנו אוכלים באופן קבוע סלט ירקות בלי עגבניות או בלי מלפפונים או בלי פלפלים, או שיש את כל הירקות אבל אין שמן זית.
"פשוט לא ברור לי לפי איזה היגיון את עושה קניות", הוא אמר ופתח את אחד הארונות במטבח. "יש פה 20 חבילות ספגטי, אנחנו מסודרים מבחינת פסטה לשנה, אבל אין אפילו קופסא אחת של רסק עגבניות". יש לי הסבר לזה, אני מתגוננת. הוא לא מבין שאת הפסטה אני קונה בחנות הזולה שמוכרת אריזות ענק, וששם אין רסק עגבניות, אז אותו אני קונה בחנות השנייה, שממנה אני מזמינה אונליין רק פעם בשבועיים. העגבניות נגמרו יומיים לפני הפלפלים, כי המשקל פה הוא לא בקילו אלא ב-Oz, ואני טועה בחישוב ומקבלת פתאום שני תפוחים ושלושים בננות. הכל רשום לי ואני דווקא יודעת בדיוק מה צריך ומה חסר, אבל במקום להיכנס בכל יום לסופר אחר ולקנות פריט אחד אני מנסה לרכז חוסרים, ומחכה ליום מתאים שאוכל לפנות זמן ולהקדיש כמה שעות לקניות לבית. היום הזה עוד לא הגיע, אני מסבירה לו, כי מאז שהגענו הנה מילאתי את היום שלי בעבודה כדי להרגיש קיימת וחיונית לעולם, וגם בשעות אחר הצהריים והערב מטלות הבית נדחקו לתחתית סדר העדיפויות, אחרי בילוי משפחתי או חדר כושר או סתם זמן רביצה על הספה. עכשיו אתה מבין את ההיגיון?
הוא אמר "הגיע הזמן שנתאפס על עצמנו ונתארגן", אבל אני ידעתי שזה בעצם "הגיע הזמן שאת תתאפסי על עצמך ותתארגני". הכישלון פה היה שלי, ולמרות שאין ולא הייתה לי אף פעם שום שאיפה להיות בלבוסטה, בכל זאת לא יכולתי לשאת את המילים האלה. בעלי, שיודע בדיוק עם מי הוא התחתן ושמעולם לא היו לו ציפיות ממני להבריק בתפקידים הנשיים המסורתיים, לא מרוצה מאיך שאני מנהלת את הבית, או מאיך שאני לא מנהלת, לא משנה. לא אכזבתי אותו כאישה, אכזבתי אותו כאדם. אני צריכה להפסיק להתכחש לזה, אני האחראית הבלעדית על תפקוד הבית שלנו.
בישראל היינו זוג שוויוני
בישראל זה היה אחרת לגמרי. היינו זוג שוויוני שעבד וטיפל בשני ילדים ואיכשהו גם ניהל בית ביחד, וזה גם היה קצת קל יותר: גרנו מעל ההורים שלי ובמרחק של שעה מההורים שלו, והיה מסביב קיבוץ עם דודים וחברים וגן שפועל שישה ימים בשבוע וכולל ארוחת צהריים חמה. בלילה לפני יום ההולדת של נבו ביקשתי מאמא שלי הצלה, והיא אפתה את העוגה בזמן שאני הכנתי ברכה מושקעת וטל לקח את הבנים לגן. ביום בו היו לי ישיבות טל היה מגיע בארבע לאסוף את הבנים, וביום בו לו הייתה פגישה – אני הייתי מגיעה. אם היה פנצ'ר, היינו מקפיצים את הסבים. הכביסה הייתה באחריות של שנינו, ואם היו נגמרות העגבניות היינו יורדים לקחת שתיים מההורים שלי.
עכשיו זה רק אני והוא. יש כאן חברים, אבל הם יותר בועות בחלל ששטות לידינו ונפגשות מדי פעם מאשר בועה גדולה וחמימה שמקיפה אותנו ומגנה עלינו. יש כאן חמישה ימי עבודה בשבוע ושני ימים עם הילדים אבל אף יום שהוא לא זה ולא זה, כמו יום שישי בארץ, ויש כאן מוצרים רק באנגלית וזה לוקח שעות לעשות קניות. צריך להכין בכל יום ארוחת צהריים לילדים לגן ואין כסף לעוזרת שתנקה את הבית.
ועכשיו זה רק אני והוא, אבל בעצם זו רק אני, כי המטרה העליונה היא לפנות את טל בכל יום משבע ועד חמש כדי שיוכל לחקור ולכתוב ולהתקדם, בשביל זה באנו לכאן, וכמה שהוא יספיק בשנתיים תלוי רק בו ובפניות שלו, והפניות שלו תלויה בי. אז אני בוכה כי קשה לי להודות בזה, אבל אולי הגיע הזמן שאני אקלוט שזה הכל עליי. אין יותר חלוקה שווה בנטל, אי אפשר יותר להשתמש בעבודה שלי כתירוץ לא לבשל ולא לנקות. פתאום אני מבינה שהחיים שלנו התהפכו, והתפקיד הכי חשוב שלי פה הוא לא להרוויח כסף ולא להגשים את עצמי – אלא לתת לבעלי ראש שקט, וזה בהחלט ראוי לדמעות.
"אל תהיי כל כך דרמטית", הוא אמר באחת הפעמים שהתקשרתי לבכות לו בטלפון, "את לא צריכה להפסיק לעבוד ולהפוך לעקרת בית, בחיים לא הייתי מבקש ממך דבר כזה, וגם אין שום סיכוי בעולם שאני אמשיך לתת לך לטפל בבית כשנחזור לישראל, ולו רק בגלל איך שאת עושה את זה. עכשיו זה לגמרי מחוסר ברירה. וגם אין לי שום טענות אליך, אני לוקח את האחריות על המצב הזה גם עליי. גם אני יכול לנסוע ולעשות קניות לפעמים אחרי שעות העבודה. נמצא פתרונות. בסך הכל אמרתי שאנחנו צריכים להבין את האילוצים ואת סדר הכוחות הקיים במציאות החדשה שלנו, ולהתארגן בהתאם".
יצאתי מהמשרד של טל עם חור ענקי בלב והלכתי לחכות בתחנת האוטובוס. מסתבר שדמעות לא קופאות, גם לא במינוס שתי מעלות. ופתאום מתוך ערימת שמיכות על המדרכה קם אליי הומלס והושיט לי את היד, מצא לו על מי ליפול הלילה. הסטתי ממנו פנים רטובות ומלמלתי בבכי "אדוני, אין לי כלום לתת". לא זכרתי כמה דולרים היו לי בארנק, אבל אני הייתי מרוקנת לגמרי. וכשנכנסתי הביתה ונבו רץ אליי וחיבק אותי ושאל למה אני עצובה, ידעתי שמהריקנות הזו תיכף יתחשק לי להתחיל מחדש, יותר טוב.
שלושה דברים שאני מתכננת לעשות אחרת מעכשיו
להתקין רשימת קניות קבועה על המקרר
הוא לא צריך לפנות זמן ולעשות קניות, אבל הוא כן יכול לכתוב על פתק אם משהו נגמר וצריך לקנות חדש.
לארגן קצת אחרת את הבית
ניתן להשקיע חמישה דולר בסמרטוטי שיש חדשים וגם לא נתמוטט כלכלית אם נקנה דיספנסר לסבון כלים במקום מיכל החסכון הענק שעומד עכשיו בכיור. גם תיבות משחקים אחידות לבנים יכולות לשפר את המופע הקשה של הבית שלנו. אני על זה.
להעביר לטל את תחום ההסעדה של הבנים
בלאו הכי אתה זה שמבשל בבית מאמי, אז מעכשיו אתה מקבל אחריות גם על הסיוט של להכין בכל ערב ארוחה חמה לגן למחר. חוץ מזה אתה פטור מהכל – יאללה, בניין מדעי הרוח מחכה לך. מפרגנת לך גם כמה שעות עבודה ביום ראשון, אז הכי שקט שם.