איך אורזים שנתיים באמריקה?

"תקשיב שניה, אני אגיד את זה רק פעם אחת ואם תצטט אותי אחר כך אני אכחיש", אמרתי לטל פתאום, "הפעם אל תיתן לי לנהל את המעבר. זה לא כמו לפני שנתיים, כשטסנו ועזבנו את יחידת הדיור של ההורים שלי, הפעם אי אפשר להשאיר אחרינו בלגן. ביום של העזיבה הדירה צריכה להיות ריקה ומבריקה אחרת יחייבו אותנו, אין פה שום מרחב לטעויות. אני לא יכולה יומיים לפני הפינוי לקלוט שכל החפצים עדיין מפוזרים ושכבר אין מקום בארגזים ומה בעצם עשיתי כל הזמן. אסור שזה יקרה הפעם".

טל הסתכל עליי המום. אמנם הודיתי בכשלון הצורב של חיסול הדירה שלנו בישראל לפני המעבר לארה"ב, אבל אף פעם עד היום לא לקחתי אחריות על החסרונות שלי שגרמו לו. כנראה שיש לי בעיה בהפרדה בין עיקר לטפל, אני יכולה למשל לשבת ולמיין ביסודיות במשך יום שלם מגירה אחת בהתעלמות מוחלטת מלוח הזמנים הצפוף, או להשקיע בניהול של המעבר (רישום, קטלוג, חלוקת משימות לפי ימים על פני לוח שנה) יותר זמן מאשר בביצוע המעבר עצמו. כמו לפני שנתיים, גם הפעם לקחתי על עצמי את האתגר ואמרתי שהכל יהיה בסדר ושאני בשליטה. אלא שלעומת הפעם הקודמת, הפעם קלטתי שבעוד שבועיים המטוס ממריא ופתאום נלחצתי: הסתכלתי על הבית וחשבתי שככה בטח מרגישים לפני שחוטפים התקף חרדה. הייתי חייבת לבקש עזרה. 

שמונה ארגזים לא מספיקים לכלום

יש רגע אחד נורא שבו "יש עוד מלא זמן" הופך ל"שיט נגמר הזמן", וזה לא קורה בהדרגה. בהתחלה זה היה "בעוד שלושה חודשים" נינוח, אחר כך זה נהיה חמישה שבועות, בלי לחץ, ואז בבת אחת – שבועיים. אין יותר זמן. צריך לפנות את כל הדירה, להעיף את כל מה שאנחנו לא לוקחים ולארוז את כל מה שאנחנו כן; צריך להכין מתנות פרידה ולכתוב ברכות לכולם וצריך במקביל להזמין מוצרי חשמל ומיטות ומזרונים לבית החדש שלנו בישראל, כדי שהכל יגיע במקביל אלינו. וצריך ללכת למייסיס לבחור גוון של מייק אפ ואז להזמין אותו אונליין כי באתר יש 15% הנחה, וזה כבר גבולי עם המשלוח, נשארו בקושי שבועיים, למה נזכרתי לטפל בזה רק עכשיו.

חשבתי שאני עובדת מסודר, ניסיתי לסגור כמה שיותר דברים מראש, לא להשאיר עומס של מטלות לרגע האחרון. ארבעה חודשים לפני תאריך הטיסה שלנו כבר פרסמתי מודעת "מובינג סייל", מכירת מעבר דירה, כי ידעתי שלדברים לוקח זמן להימכר. זה עבד: תוך כמה ימים מכרתי את שולחן הכתיבה שלי ועברתי לעבוד על המכתבה של טל. אחרי עוד כמה ימים מכרתי גם אותה ועברתי לשולחן המתכת המתקפל שהיינו פותחים לפעמים בימי שישי כשהיו באים אורחים. אחרי שהקפה שלי נשפך פעמיים על הלפ טופ, כי השולחן הזה לא הכי יציב, עברתי לכתוב על שולחן המטבח, שהוא בילט-אין ואי אפשר למכור אותו.

"את לא נורמלית", טל הסתכל עליי ואמר.

"אני מאורגנת", חייכתי בסיפוק, "אתה תראה איך אני מרוקנת את הבית הזה בול לשעת האפס".

איתרתי מראש את כל הישראלים שמתכננים לעבור למדיסון בקיץ הקרוב וניסיתי לעניין אותם בקניית הציוד שלנו. התחלתי לערוך רשימת קניות של הדברים ששווה להביא ארצה מאמריקה. הסתובבתי אלף פעם מסביב לדייסון, השואב הידני שכולן מדברות עליו בקבוצת "אימהות חוזרות מרילוקיישן", ובסוף החלטתי שלא. קניתי שמונה ארגזים, המטען המקסימלי שמותר לנו לקחת בבטן המטוס, והעמדתי שלושה מהם: על אחד כתבתי "חייבים לקחת", על השני "רוצה לקחת" ועל השלישי "לקחת אם יהיה מקום". זרקתי זוג גרביים חדש לגמרי ל"אם יהיה מקום", כי מה הבעיה למצוא גם בישראל גרביים? אבל אז חשבתי, רגע, בשביל מה קניתי, והעברתי ל"חייבים לקחת". אחרי עוד שניה חשבתי שוב, אבל יכול להיות שהגרביים האלה יתפסו מקום לדברים אחרים, יותר חשובים, והעברתי ל"רוצה לקחת".

לחסל דירה מראש זו משימה די בלתי אפשרית. כבר חודש שאני מסתובבת בבית, מרימה חפצים, מסתכלת עליהם וחושבת: אפשר להעיף את זה, או שעוד נצטרך את זה? הבעיה היא שהתשובה על השאלה הזו היא כמעט תמיד "אולי", כי למרות שלא השתמשנו באקמול צינון חצי שנה יכול להיות שמחר נצטרך, ואותו הדין לגבי דבק מגע.

"יש לך כזו שקית אטומה לפלאפון לטיול במים, נכון?" טל שאל פתאום בשבת לפני שבוע.

"יש לי, אבל כבר ארזתי אותה", אמרתי ורציתי למות, "שנתיים לא נגעתי בה, ויום אחרי שאני דוחפת אותה לעומק של הארגז אתה צריך אותה?"

"איך הולך עם האריזה באמת?" הוא התעניין, מסתכל על הארגזים המתמלאים.

"אני מקווה ששמונה ארגזים יספיקו", אמרתי בתסכול.

"למה, מה את כבר מתכוונת לקחת?" הוא שאל, "יש את הבגדים שלנו ואת הפליימוביל של הבנים, אבל מה עוד?". הוא באמת לא הבין, ולי לא היה שום עניין להסביר לו ששמונה ארגזים לא מספיקים לכלום. אין לנו הרבה ציוד, זה לא שאנחנו מביאים מפה ריהוט או קונים פה מוצרי חשמל, אבל מצד שני בכל זאת חיינו פה שנתיים, אני רוצה להביא את בובת הנחש שניצן הכי אוהב ואת ארבעת בקבוקי המים האמריקאים שלנו ואת כל הנעליים שלי, ושמונה ארגזים זה מעט. וחוץ מזה יש גם את הרשימה שלי, שני עמודים מקומטים שאני מסתובבת איתם בתיק כבר חודשים, רשימה של דברים שעדיף לקנות פה כי הם הרבה יותר זולים או שפשוט אין בארץ. אני לא רוצה להראות לו אותה או לספר לו עליה, כי אני יודעת שהוא יתחרפן שקניתי שלוש אריזות של שקיות זיפלוק, שקיות סנדוויץ' עם אטימה, ויאשים אותי בעיסוק בשטויות.  

"אתמול נזכרתי שיש לי זיכוי של איזה 7 דולר בוולמרט והתבאסתי", סיפרתי ללירון בזמן שעשינו פיקניק על הדשא עם הילדים, "כבר די סיימתי לקנות את כל הדברים ברשימה שלי, וחשבתי על מה אני אוציא עכשיו את הזיכוי הזה? אבל אז נכנסתי לקנות תותים ומפה לשם פוצצתי שם 70 דולר".

"מה, מה את קונה כל כך הרבה?" לירון שאלה בסקרנות.

"דברים שכשאני אהיה בישראל אני אתבאס שלא קניתי. תבנית אפיה עם מכסה. ממטרה מדליקה כזו לילדים שמסתובבת ומשפריצה על הדשא, כי שכחתי שבישראל זה בזבוז מים נוראי. מדבקה של הוויסקונסין באדג'רס לאוטו, טלאי של הוויסקונסין באדג'רס למכנסיים, מגנט של הוויסקונסין באדג'רס למקרר. M&M בטעמים מיוחדים, וילון בד לאמבטיה, קרם הגנה סטיק, נעלי מים, בגד ים, כי בישראל בגדי הים הרבה יותר יקרים. מקסימום אם לא יהיה מקום בארגזים להכל, אני אחזיר לחנות ביום שלפני הטיסה".

"תראי לי את הבגד ים", לירון ביקשה ופתחה לבן שלה מין תרמוס כזה קטן ששומר את האוכל חם.

"זה שווה הדבר הזה? יש כזה בישראל?" שאלתי אותה והוצאתי עט ואת הרשימה מהתיק. מה יש ברשימה הזו בעצם? הרי בישראל אפשר להשיג, בסופו של דבר, כמעט הכל. אין שום דבר ששווה לשלם בשבילו את האובר וייט, אז למה אני כבר שבוע מתרוצצת באמוק כזה?

אני רוצה לזכור שהייתי פה

"נועה, יכול להיות שאת מאבדת את זה?" טל התחיל לרחרח לפני כמה ימים, כשהודעתי לבנים שאני לא קונה להם צ'יריוס כי יש חבילה שלמה של קורנפלקס וחייבים לסיים אותה לפני שעוזבים. כלכלה של בית שנארז לקראת חיסול היא מאוד מסובכת, וכבר חודשים שאני מתעסקת בזה - הפסקתי לקנות את החבילות הענקיות בקוסקו והתחלתי לקנות רק אריזות קטנות, ואני מחשבת בכמה שמן אנחנו משתמשים ביום, במטרה להגיע ליום העזיבה עם מיכל ריק. זה משחק מתיש שיש בו ניצחונות והפסדים קטנים כל הזמן: קניתי שקית מלח חדשה ואז מצאתי אחת סגורה בארון – הפסד; יש עודף שמפו אבל נגמר הסבון ידיים, וככה אם נמלא שמפו בדיספנסרים של הסבון זה ייגמר בול – ניצחון.

"אני לא מאמינה שקנית משחת שיניים! אני קניתי היום משחת שיניים!" צעקתי על טל לפני כמה שבועות.

"לא ידעתי שאת דואגת לזה, מה הסיפור", הוא ענה.

"יש לנו שתי משחות שיניים לארבעה שבועות", אמרתי בצער, "אני יכולה לנסוע לסופר ולהחזיר אחת, אבל זה ייקח לי 20 דקות מהחיים וזה לא שווה את ה-2 דולר שהיא עלתה".

"לגמרי לא שווה את זה", טל הסכים.

"אבל אני משלמת בהרבה מאוד עוגמת נפש על זה, תדע לך", אמרתי והשלכתי את אחת משתי המשחות החדשות לשקית של "לחלק לחבר'ה" שעמדה ליד הדלת.

"אז את מודה? את מודה שיש לך בעיה בסדרי עדיפויות, שאת יורדת לפרטים קטנוניים ומפספסת את התמונה הגדולה?" טל שאל אותי עכשיו, אחרי שסוף סוף פניתי לעזרה. בעוד שבועיים המטוס שלנו ממריא, והבית עדיין עמוס בציוד והארגזים עדיין פתוחים, כבדים מדי, מחכים שמישהו יחליט על מה אפשר לוותר.

"לא מודה בכלום, אין לי שום בעיה", אמרתי.

"אבל כרגע אמרת", הוא ניסה.

"לא זוכרת שאמרתי שום דבר", אמרתי ופניתי בחזרה לארגזים שלי. אני יודעת איך זה יהיה. כבר חודשיים שאני ממיינת, מקפלת, חושבת דקה שלמה לפני שאני מכניסה משהו, מסדרת בעדינות פריט ליד פריט, דואגת שהסוליות של הנעליים חלילה לא יבואו במגע עם בגד נקי. בעוד שבועיים אני פשוט אזרוק פנימה בערבוביה את כל הדברים שיישארו מסביב, בלי זמן או יכולת לחשוב, לקפל, לסדר; פשוט אדחוף הכל ואמעך, ואסגור את הארגזים בכוח, נסדר כבר כשנגיע הביתה.

אני גם יודעת כבר למה קניתי את כל השטויות האלה, ולמה זה לא שטויות: אני רוצה להביא איתי דברים שיגרמו לי להמשיך להרגיש קצת אמריקה, אני רוצה לזכור שהייתי פה, שחיינו פה, אני רוצה שאנשים ישאלו אותי מאיפה יש לי ניילון נצמד מיוחד שהוא מין נייר דביק כזה, ואני אגיד להם שזה מהתקופה שלנו באמריקה. אני רוצה להביא איתי מפה דברים שיזכירו לי את מדיסון, אני רוצה ללבוש חולצת פוטבול מכללות ואני רוצה שיצחקו על הבנים שלי שיש להם גרביים של אמריקאים, כי אחרת תוך שבוע כל השנתיים האלה ימחקו לתוך השגרה וימחו לתוך הישראליות, ולא יישאר מזה שום דבר.

"יהיה בסדר, אני בשליטה", חייכתי אל טל, והלכתי למקרר לספור ביצים.

• רילוקיישן