לפני כמה שבועות נתקלתי בשרשור מעניין באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בהן. מישהי שאלה את חברות הקבוצה מהי התכונה שהן הכי שונאות בעצמן, ומלא מלא נשים ענו בכנות ובפירוט. קראתי את הכל וזה היה מרתק, אבל לא כתבתי בעצמי כלום.
וואו, יש לי כל כך הרבה תכונות שאני שונאת בעצמי. אני קנאית, אני קטנונית, אני תוקפנית, אני קוטרית, אני שלילית, אני רכלנית, אני לא מפרגנת. אני מרוכזת בעצמי, ביקורתית, עוקצנית, מעליבנית, בוטה, מתנשאת. לא רק שאני אדם לא נוח ולא נעים, אני תופסת מעצמי אדם ממש קשה.
מאז שהגענו לאמריקה לפני שנה וחצי כמעט ולא חשבתי על זה. העיסוק בעצמי התעמעם והייתה בזה הקלה גדולה, שהרגשתי אבל לא ידעתי לשים עליה בדיוק את האצבע. ואז טסנו לישראל לביקור של כמה שבועות, וחטפתי את עצמי במאה קמ"ש לפרצוף. אחרי שנה וחצי שבה אני מנהלת את החיים החברתיים שהשארתי בארץ דרך תקשורת סטרילית יחסית של וואצפ, צללתי בבת אחת לתוך אינטנסיביות של קיבוץ וחברים ומשפחה, ופתאום קלטתי שהיה לי קצת נחמד להיות רחוקה מזה, כי למרות שאני נורא מחפשת מפגשים חברתיים כל הזמן - בעצם אני כמעט תמיד יוצאת מהם בתחושה לא טובה. זה תמיד מרגיש לי כאילו הייתי יותר מדי - דיברתי יותר מדי, תפסתי יותר מדי מקום.
כאן במדיסון יש לנו חיי חברה די ממוקדים: הולכים עם עוד משפחה לתערוכת המדע או אוכלים ארוחת יום שישי ביחד, ופעם בחודש-חודשיים חוגגים חג קהילתי מרובה משתתפים. נפגשים בשבת לדינר אצל חב"ד ומצליחים להחליף כמה מילים מעל לראש של הילדים וכל הרעש, אבל זה לא אותו הדבר כמו סופשבוע אצל ההורים של טל עם כל האחים שלו והילדים שלהם, שבו פשוט שוהים ביחד במשך יותר מ-24 שעות, ובמשך יותר מ-24 שעות אני צריכה לשאת את הנוכחות המעיקה של עצמי כשאני נמצאת בחברה.
אבל איך ידעו שאני מצחיקה ומגניבה?
מגיל די צעיר תמיד ידעתי שאני לא באה טוב לאנשים, לפחות לחלק מהאנשים. לא היה לזה אף פעם פידבק אמיתי בחיים שלי, תמיד היו לי הרבה חברים, ובכל זאת ידעתי שאני לא אדם שקל לאהוב. כשהייתי יותר צעירה לא דפקתי חשבון: חשבתי ש"אני מי שאני ומי שלא רוצה לא צריך" זה מוטו מגניב לחיים, אבל מאז התבגרתי והיום אני חושבת שזה מוטו של אנשים בלתי נסבלים. אני דווקא רוצה להיות נסבלת, וכבר די הרבה שנים אני עובדת קשה מאוד בלהיות אדם שנעים להיות לידו.
בגיל 20 בערך חבר קרוב אמר לי "נועה, לפני שאת נכנסת לחדר תורידי ממאה אחוז שלך לשבעים אחוז". מאז, כמעט לפני כל מפגש חברתי, אני מזכירה לעצמי – תירגעי, אל תעופי אול אובר דה פלייס, אל תתפרצי לאנשים לדברים, תנשמי עמוק, תקשיבי. אבל אני לא ממש מצליחה לשלוט בזה, לא לגמרי, וכשמישהו מתחיל לענות לי על שאלה ששאלתי אני מיד כבר שואלת את השאלה הבאה. בפעמים שהצלחתי להכריח את עצמי אשכרה להקשיב לאנשים, גיליתי שהרבה מהם לא באמת אומרים דברים מעניינים. כנראה שכדי להיות אדם נסבל צריך קצת להתפשר.
החיסרון הכי גדול שלי הוא שאני אומרת כמעט כל מה שעובר לי בראש, והרבה פעמים יוצא לי מעליב בכלל בלי שאני מתכוונת. באנגלית הבעיה הזו מנוטרלת, כי ממילא כל מחשבה שלי דורשת תרגום לפני שהיא הופכת למלל, ואז המומנטום עובר ואני פשוט סותמת. אבל בעברית זה בלתי נסבל, אני פשוט אומרת דברים ותוך כדי שאני אומרת אני כבר מתחרטת, אני שומעת את עצמי ושונאת את הקול שלי ושונאת את הטון ושונאת את עצמי.
"אבל מי אני אהיה אם אני אצנזר את עצמי כל הזמן?" שאלתי פעם את טל. "אם אני רק אעמוד ואהנהן בחמידות, איך ידעו שאני מצחיקה ומגניבה? הרי האנשים האלה שהם בקונצנזוס, שכולם אוהבים אותם, הם בדרך כלל בעצם אנשים די פרווה. אם היו להם דעות חזקות או אופי חזק מישהו כבר היה נעלב או מתעצבן או נרתע מהם".
"נועה, אף אחד לא אמר שאת צריכה לעמוד ולסתום את הפה כל הזמן", טל השיב, "פשוט תשתמשי קצת יותר בשכל שלך ותביני מה צריך להגיד בקול רם ומה צריך לשמור בלב. אני בדיוק כמוך, אבל בחברה אני מביא את עצמי לידי ביטוי במנות מאוד מדודות, אחרת זה יוצא לי מגעיל. גם אני עובד קשה מאוד בלא להעליב אנשים".
"למה אני לא יכולה להיות כמו אחות שלך מאיה", המשכתי לחשוב בקול רם. "היא כזה אדם נוח ונעים. היא אף פעם לא מעליבה אף אחד".
"נו, והיא תמיד אומרת על עצמה שהיא משעממת", טל ענה.
"אני אוהבת אותה", אמרתי. "היא חכמה וכיף לדבר איתה והיא מצחיקה אותי, גם אם היא לא תמיד עושה את זה בכוונה".
"מזל שהיא נשואה לשייט נוח ונעים שגם הוא לא מעליב אף אחד. אני לא הייתי מתחתן איתה", טל אמר.
"למה לא היית מתחתן איתה? היא מקסימה!" הזדעזעתי.
"קודם כל כי היא אחות שלי, אבל גם כי הייתי מרגיש שאני לא ראוי לה. אדם מגעיל ואדם נעים לא יכולים לחיות ביחד, אלה יחסים לא שוויוניים".
הו, הנה הזדמנות להתפשר
בסוף השבוע השלישי שלנו בישראל נסענו עם האחים של טל לסופשבוע במדבר יהודה, ואני החלטתי שזו ההזדמנות שלי. אמרתי לעצמי שהפעם אני אעשה את זה, אני אהיה נחמדה ואסתום את הפה, מותר לשאת גם שתיקות, זה בסדר, לא כל הזמן צריך לדבר. שעה אחרי שהטיול התחיל שמעתי את עצמי אומרת "אחלה מסלול במים סידרתם לנו בלי להגיד לנו להביא נעליים למים", אבל אז הצצתי אל מאיה שדידתה יחפה, הפסקתי לקטר, הורדתי נעליים והמשכתי כמו כולם.
אחר כך שמעתי את עצמי אומרת בלב "יצאו קצת שזופים השניצלים היום, לא?", ושמעתי את עצמי אומרת בלב "יש לה רגליים שמנמנות, לילדה", ובכל פעם שמחתי שלא אמרתי בקול רם ואפילו חשבתי לעצמי "מה חשבתי לעצמי כשחשבתי אפילו להגיד את זה".
בערב, סביב המדורה, נאבקתי בעצמי שעה לא להגיד לאח של טל שיפסיק לנגן בגיטרה כי אי אפשר לדבר ככה, כי למה להיות הורסת שמחות, כנראה כולם מעדיפים לשבת ולשתוק ולהקשיב לזיופים. בסוף לא התאפקתי, והוא הפסיק לנגן והייתה שתיקה.
"בואו נדבר על משהו", ניסיתי להרים את הערב, "רוצים לעשות סבב שכל אחד יגיד מה התכונה שהוא הכי שונא בעצמו?"
"נועה יש לי הרגשה שאת רוצה להתחיל", האח של טל אמר.
"לא, אני דווקא ממש לא רוצה", אמרתי. התכוונתי לזה, לא רציתי.
למחרת בבוקר התחלקנו למכוניות ואני נדחקתי לג'יפ של מאיה ובעלה אייל. "הבנים שלך אוכלים המון ממתקים", אייל אמר לי פתאום, ואני התפעלתי איך הוא אומר את זה בלי שאני ארגיש שהוא יורד עליי, הרי אם אני הייתי אומרת דבר כזה היה יוצא לי שיפוטי ומנג'ס ומרושע.
"תגידו, אתם חושבים שאני אישה קשה?" שאלתי אותם.
"קשה? מה זאת אומרת? לא נראה לי", מאיה אמרה.
"אני חווה את עצמי כבן אדם שלא נעים להיות לידו", הודיתי.
"לא הייתי אומרת קשה", מאיה אמרה, "אולי חופרת, או ניג'סית, אבל לא קשה".
"אני הייתי אומר שאת מיוחדת", אייל הפתיע. "אין אף אחד אחר שאני מכיר שהוא כמוך".
"טוב, מה, גם אין אף אחד אחר שאני מכירה שהוא כמוך או כמו מאיה, אההה סליחה בעצם כמו מאיה יש מיליון", אמרתי, ומיד הוספתי, "זה היה בצחוק, מאיה, זה באמת היה בצחוק".
"בכל צחוק יש טיפת אמת", מאיה אמרה, אבל ידעתי שהיא לא נעלבה, היא יודעת שאני באמת אוהבת אותה.
"תראי, אין מישהו אחר שאני מכיר שהייתי אומר לו שהצבע שהוא בחר למטבח שלו מזעזע, רק לך יכולתי להגיד דבר כזה", אייל המשיך. "את כנה עם כולם, אז אפשר להיות כנים איתך".
"אני באמת מעריכה את זה", אמרתי בכנות. ואחר כך המשכנו בנסיעה קופצנית על האבנים של המדבר, קצת דיברנו וקצת שתקנו וקצת צחקנו, ונראה לי שלשלושתנו היה נעים.
שלוש סיבות שנראה לי שבגללן אני אומרת לפעמים דברים מעליבים:
- הרבה פעמים אני פשוט מנסה להצחיק, אבל יוצא לי מעליב. בזכות זה שאני מתקשרת עם החיים בישראל בעיקר בוואצפ, למדתי למחוק תגובות לפני שאני שולחת אותן. אני עושה את זה בצער רב, כי הן באמת נראות לי הערות מצחיקות, אבל אני מבינה שמישהו יכול להיפגע מהן ואני מוחקת ולא שולחת. הלוואי והייתי מצליחה לעשות את זה גם בעל פה.
- אני לא שואלת את עצמי את שלושת השאלות. יש שיטה כזו, שלפני כל משפט שרוצים להוציא מהפה שואלים עליו בראש שלוש שאלות: האם זה נכון? האם זה נחמד? האם זה מועיל? זה די מתיש לשאול שלוש שאלות על כל אמירה, אבל אולי זה כדאי כי תכלס זה היה מנטרל הרבה מאוד ממה שאני אומרת.
- לפעמים אני רוצה להגיד דברים כדי לנרמל. זה לא מתוך רשעות או רצון להקטין, הרבה פעמים זה מגיע ממקום אחר, ממש ממקום של שליחות. כי למה זה רע אם הרגליים של הילדה שמנמנות, זה דווקא חמוד בעיניי, וגם אם זה לא היה חמוד צריך שיהיה מקום לדבר על זה, שיהיה מותר להגיד את זה, וגם השניצלים לא חייבים לצאת תמיד מושלמים כי פאקינג העולם הזה לא מושלם, יש בו כל מיני סוגים של דברים ואין סיבה שלא נראה אותם ונגיד אותם בקול רם, גם אם זה לא תמיד הכי נעים.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com