לפני כמה שבועות לקחנו את הבנים בשבת לאינטרנשיונל דיי, חגיגה לכל המשפחה עם הופעות, תערוכות ודוכנים שהציגו תרבויות שונות מסביב לעולם. ראינו שם ריקוד דרקונים סיני, תיאטרון בובות מטאיוואן, המחזה של חתונה מסורתית בערב הסעודית, וגם דוכן פלסטיני שמכר שמן זית אבל בעיקר טינף על ישראל.
"אני מבלה עם הילדים שלי בשבת, מה תמונות מעזה המופצצת עכשיו", אמרתי לטל כשהסתכלנו על הדוכן מרחוק. רציתי לראות בדיוק מה הם כותבים שם, אז ניגשתי ולקחתי כמה חומרי קריאה והתרחקתי מהר בחזרה, לפני שהאנשים שהפעילו את הדוכן יפתחו איתי שיחה וישאלו מאיפה אני.
"אתה חושב שהם שמו לב שאנחנו מדברים בעברית?" שאלתי את טל.
"תסתכלי על מי שעומד שם", הוא ענה לי בגיחוך, "הם לא פלסטינים, הם כולם יהודים".
פתחתי את אחד הברושורים שלקחתי מהדוכן, הייתה משורטטת שם מפה שמדגימה איך הציונים גזלו מהפלסטינים את פלסטין, שלב אחרי שלב.
"אני שמאלנית ואפילו אני יודעת שזה בכלל לא היה ככה", אמרתי לטל בתסכול, "כל אחד יכול להגיד פשוט מה שהוא רוצה פה? סבבה מלחמת נרטיבים והכל, אבל יש גם דבר שנקרא עובדות, כבר אין משמעות לעובדות היסטוריות?".
"בואי נודה בזה, חלק ממה שהם כותבים פה כן נכון", טל עיין בברושור, "ובכל זאת זה ממש מעצבן. לפריצת הסכסוך הזה, וגם לחוסר הסיום שלו, יש גם אחריות פלסטינית. אני הולך לדבר עם המארגנים, חכי עם הבנים כאן".
נשארתי לעמוד במרחק בטוח, מרגישה כאילו כל האולם מסתכל עליי בכעס. אחרי כמה דקות טל חזר. "מה אמרת להם?" שאלתי אותו.
"שהם צריכים להבין שבאזורי קונפליקט יש תמיד שני צדדים, וזה לא מאוד הוגן להביא רק צד אחד", הוא אמר, "זה מה שהופך הסברה לתעמולה. וגם אמרתי להם שבאופן כללי זה ממש לא מתאים לחלק חומרים על מחלוקות לאומיות באירוע משפחתי שאמור לחגוג רב-תרבותיות. זה מנוגד לכל הרעיון של היום הזה".
>>>משתדרגת באמריקה: בשבוע שעבר סיפרתי לכם על שיחות בגן השעשועים<<<
המשכתי לעיין בפליירים. "יש בשבוע הבא אירוע מעניין, תערוכת צילומים והרצאה על משפחות בעזה אחרי צוק איתן. אולי אני אלך לראות".
"עוד פעם את והאירועים של השמאל הקיצוני שלך", טל אמר.
"אני רק רוצה לראות", עניתי, "ואני לא שמאל קיצוני".
סולידריות עם עזה, אבל קודם: הגרלה
האירוע התקיים במרתף של כנסיה, ואני הגעתי בזמן. בכניסה חילקו לי כרטיס השתתפות ב-"Door prize", שזו הגרלה שכל מי שמשתתף באירוע נכנס אליה ומישהו מקבל פרס בסוף. ציפיתי שיהיו שם סטודנטים לוחמניים, אבל בחדר נכחו בעיקר אנשים מבוגרים בגילאי הפנסיה, כמעט כולם לבנים. ניגשתי להסתכל על התערוכה. היו שם צילומים של בתים הרוסים ואנשים בוכים על גופות של ילדים. נהיה לי לוחץ בחזה.
ליד התמונות עמד דוכן שעליו נמכרו מוצרים מפלסטין. תהיתי אם הפרס שיגרילו בסוף האירוע יהיה כפיה רקומה או צמיד חרוזים. לא הצלחתי לקלוט איך האמריקאים לא רואים עד כמה הגרלה נושאת פרסים מבזה אירוע כזה.
"נעים מאוד, אני סאנשיין", הציגה את עצמה האישה הבלונדינית שעמדה ליד הדוכן.
"את צילמת?" שאלתי אותה וחזרתי להסתכל על התמונות.
"לא-לא", היא אמרה, "מיד הצלמת תתחיל את ההרצאה. צילומים חזקים, נכון?".
"משפחת בלטה, מחנה הפליטים ג'באליה", הנהנתי תוך כדי שאני קוראת את אחת הכותרות בקול רם.
"את פלסטינית?" שאלה אותי בהפתעה, כנראה בגלל איך שהגיתי את השמות.
"אני ישראלית", הורדתי את העיניים מהתמונות והישרתי אליה מבט.
"הו", היא אמרה, ואז הוסיפה, "זה בטח קשה לך להיות פה ולראות את זה".
"זה באמת קשה", אמרתי.
"תודה שבאת הנה", היא אמרה.
בצד השני של האולם היה בופה קינוחים חופשי, אז ניגשתי והעמסתי צלחת והתיישבתי ליד שולחן עגול לצד שתי נשים מבוגרות.
"את ממוסלמים אמריקאים למען פלסטין?" שאלה אחת מהן את השניה.
"לא, אני מליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחרות", ענתה השניה.
"הא, אז את מכירה את ג'סה פליישר? היא פעילה שם הרבה שנים. סליחה-סליחה, לא, אני מתבלבלת, ערבבתי בין הארגון שלכם לבין איחוד הנשים הפלסטיניות-האמריקאיות למען צדק חברתי, סליחה", אמרה הראשונה, ואני חשבתי שזה נשמע כאילו לקחו 7 שמות עצם מאותו עולם תוכן, ערבבו אותם בקערה גדולה ובכל פעם שלפו שלוש מילים ויצרו מהן שם של ארגון.
מעניין שדווקא חבל ארץ כל כך קטן כמו עזה תפס את תשומת הלב של האנשים האלה. הרי לא חסרות בעולם מלחמות, ולא חסרים אזורים אומללים ומוכים. נראה לי שבאפגניסטן עדיין סוקלים למוות נשים באבנים ובאפריקה קורים דברים די מזוויעים כל הזמן, והרי יש את סוריה, ובשביל האמריקאים כל המקומות ההם במזרח ממילא נראים ונשמעים אותו הדבר, הם בקושי יודעים איפה זה פלסטין על המפה, אלא כמובן אם הם יהודים.
ההרצאה התחילה, והצלמת הציגה ראיונות מצולמים וסיפרה על עזה של אחרי התקיפה הישראלית. התמונות היו קשות לצפייה, הלחץ בחזה התגבר. הסתכלתי על האנשים מסביב וחשבתי שאני יכולה לתאר לעצמי איך הם מרגישים: הם מרגישים כאב נורא, הם מרגישים שקורה משהו מזעזע והם פשוט חייבים לעשות משהו כדי לעצור אותו. אני מכירה את הרגש הזה, גם אצלי הוא קופץ לפעמים כשאני שומעת על אפגניסטן או על אפריקה ובטח-ובטח כשאני רואה תמונות מעזה של אחרי צוק איתן, אבל אצלי כנראה מנגנוני ההדחקה הבריאים עובדים יפה, ואחרי חמש דקות הכאב והדחיפות הנוראה שוכחים ואני חוזרת לחיים שלי.
בשלב כלשהו הדוברת פנתה לקהל ונחנקה מדמעות. "אם אתם פה זה אומר שיש לכם לב גדול", היא אמרה בקושי, "זה אומר שאתם מודעים לסבל אנושי, לא משנה איפה הוא מתרחש בעולם". שני זקנים בקהל נרדמו. השאר הנהנו במרץ, וחשבתי שזה נראה כאילו הם לא רק כואבים, הם גם קצת נהנים מהכאב, או לא ממש נהנים ממנו אבל כן שואבים ממנו איזה סיפוק מרטירי כזה, כי הנה, כל העולם מסביבם חי בעיוורון, במטריקס, והם היחידים שרואים את המציאות כמו שהיא, אכזרית וברורה ושחור על גבי לבן, ולכן יש עליהם אחריות עצומה – הם חייבים להיות אקטיביסטים, לעשות את כל מה שהם יכולים כדי לשנות, אפילו אם מה שהם יכולים לעשות זה לאכול מבופה מתוקים ולנמנם מול סרט על ילדים שמתים בעזה ביום ראשון בצהריים.
אני לא יכולתי לנמנם. התמונות והסיפורים היו קורעי לב והגרון שלי התחיל לכאוב מניסיון לעצור את הבכי. אבל שעה לתוך ההרצאה התחלתי לזוז באי נוחות בכיסא שלי. המרצה דיברה על צבא אכזרי שמפציץ בשרירותיות משפחות שלמות, והצבא הזה זה אני, זה האבא של הילדים שלי, הוא היה שלושה שבועות במלחמה הזו ולילה אחד הייתי משוכנעת שהוא מת וגם שמעתי צעדים במדרגות וחיכיתי לדפיקה על הדלת. אחרי הקיץ ההוא טל אמר שיכול להיות ששנתיים פוסט דוקטורט בחו"ל יכולות להיות נחמדות, אבל עכשיו עברו שנתיים, הוא שכח, והוא מתכוון לחזור למילואים בשנה הבאה כשנחזור לישראל.
זה לא יכול להיות מה שהם אומרים, טל לא יורה סתם בילדים, צה"ל זה לא איזו מיליציה באפריקה שאין לה דין ואין דיין. אבל הייתי חייבת גם לתהות, מה, יכול להיות שגם עליי עובדים? הרי אני חושבת שאני כל כך נאורה, שאני רואה את המחיר הנוראי ששני הצדדים משלמים, אני הרי שונאת את הממשלה על זה שהיא לא מנסה בכלל לדבר אלא רק שולחת אותנו להילחם, אני הרי מודעת לגמרי לזה שצה"ל משתמש בכוח לא סביר ושהאצבע קלה מדי על ההדק. אני לא צריכה שישכנעו אותי, אני לגמרי בצד שלהם – אז למה הם אומרים על בעלי דברים כל כך נוראיים בלי להציג את התמונה המלאה?
התחלתי להתעצבן. הסיפור של החיים שלנו במזרח התיכון מורכב, אבל בחדר הזה סיפרו אותו כאילו הוא נורא פשוט. הם סיפרו סיפור מזעזע, והוא באמת מזעזע, אבל זה לא היה הוגן. במשך שעתיים של הרצאה שהנושא שלה הוא הפצצות צה"ל בעזה המילה חמאס לא עלתה אפילו פעם אחת, ואני שמתי לב שאני מתחילה לגלגל את העיניים די הרבה פעמים. די נו, אתם טוענים שאנחנו סתם יורים עליהם כדי לנסות כלי נשק חדשים לפני שאנחנו מוכרים אותם לאירופה? סירייסלי?
ברור שלא אמרתי כלום, רק התכווצתי במקום שלי. אני לא מתמצאת מספיק בשביל להגן על ישראל, וגם לא רציתי שהם יחשבו שאני ימנית או משהו, אז פשוט שתקתי.
מה יותר מורכב מפשוט לא לירות על ילדים?
"איך היה האירוע שמאל קיצוני שלך?" טל שאל כשחזרתי.
"היה קצת הזוי", הודיתי וסיפרתי לו על הפרס בדלת, על בופה המתוקים, על הזקנים שנרדמו. "זה לא יפה לצחוק עליהם", כעסתי על עצמי, "ילדים מופגזים בעזה ואני צוחקת על האנשים היחידים בעולם שאכפת להם מזה. אבל תגיד", שאלתי אותו בעדינות, "יכול להיות שכל מה שהם אומרים נכון? אנחנו עושים דברים כל כך נוראיים בלי שום סיבה?".
"אנחנו עושים דברים נוראיים, אבל זה יותר מורכב מזה", טל אמר.
"מה יותר מורכב מפשוט לא לירות על ילדים?", התעקשתי.
"צה"ל לא יורה בכוונה באזרחים באופן הכי מפורש שאפשר", טל הבטיח, "תגידי, את לא זוכרת מה שסיפרתי לך על צוק איתן? ירו עלינו טילי נ"ט ופצמ"רים, מחבלים יצאו ממנהרה מולי, אחד מהם כיוון אליי אר.פי.ג'י ומזל שהתכופפתי בזמן, ולמרות שהצלחנו לפתוח עליהם באש ולמנוע טבח בחברי קיבוץ ניר-עם, זה בכל זאת נגמר כשארבעה חיילים התפוצצו לנו מול העיניים. איך זה היה נשמע להם באירוע הזה שלך אם הייתי בא ומספר את זה? חלאס עם התמונה החד מימדית. את יודעת שזה הרבה יותר מורכב מזה".
"בשביל האנשים האלה אין דבר כזה 'יותר מורכב מזה'. בשבילם אני ואתה לא שמאלנים אמיתיים", מלמלתי לעצמי.
"אני לא שמאלני, אני איש שמאל", טל אמר, "שמאל ציוני, שמאל שפוי, כמו שהיה פעם. השמאל הקיצוני אומר שאנחנו מנוולים ואין לנו בכלל זכות לדרוש לעצמנו מדינה, הימין הקיצוני אומר שיש לנו זכות לדרוש לעצמנו מדינה והזכות הזו מתירה לנו להיות מנוולים כמה שנרצה, והשמאל השפוי אומר שיש לנו זכות לדרוש לעצמנו מדינה אבל אפשר לעשות את זה גם בלי להיות מנוולים".
"אני לא יודעת איך אנחנו חיים עם עצמנו", אמרתי.
"אמרתי לך שאת שמאל קיצוני", ענה לי.
"אני לא", התעקשתי. אני הרי כן מבינה שחבורת הפנסיונרים הוויסקונסינאים האלה מציירים תמונה מעוותת של המציאות. אני מניחה שרובם המוחלט לא מבינים שום דבר בהיסטוריה של הסכסוך, אני יודעת שהם מפשטים את הדיון ושאי אפשר באמת לדבר איתם או להרחיב להם את הפרספקטיבה כי הם לא מוכנים לשמוע. אבל מצד שני הלב שלי שבור והתמונות מעזה לא יוצאות לי מהראש, ואני לא מצליחה לחשוב על שום תשובה טובה לשאלה מה יותר חשוב מחיים של ילדים.
"אמא, את יכולה לבוא לשחק איתי?" ניצן נכנס לחדר. "בטח שאני יכולה", אמרתי לו, ונשמתי עמוק וחנקתי את הדמעות, והתיישבתי והתחלתי לבנות איתו בלגו דרקון סיני, והכאב עבר, ואני המשכתי בחיים שלי.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com