"אתה לא יכול לבוא אלינו השבוע לארוחת שישי, אני מצטערת", הודעתי לאריק, החבר והשכן הישראלי שלנו, "הזמנו את השכנה החדשה שלנו מלמעלה, לינג, וגם ככה קשה להבין את האנגלית שלה אז אנחנו נצטרך למקד את כל הריכוז שלנו בה. היא תביא מנות סיניות מסורתיות לארוחה, יהיה מגניב".
גברת, מישהו הזמין אותך?
אחרי כמה פעמים שלינג נכנסה אלינו עם הבן שלה אפל, החלטתי להזמין אותם לאכול איתנו פעם אחת כמו שצריך. בפעמים הקודמות זה לא היה כמו שצריך בכלל, בעצם היא נכנסה בלי שהזמנו אותה וזה היה משונה על גבול המעצבן. הפעם הראשונה קרתה כשפתחתי את הדלת כדי להוציא משהו למסדרון והיא בדיוק עמדה שם עם אפל על הידיים. לא הספקתי להגיד "היי" והיא כבר הייתה עם חצי רגל בתוך הדירה שלנו, הסתכלה פנימה ושאלה "מה אתם עושים?". לא ידעתי מה לענות, בדיוק סיימנו ארוחת ערב, הבנים התפשטו בדרך למקלחת וטל היה בתחתוני בוקסר. אבל לינג לא חיכתה לתשובה ונכנסה.
"זה היה מוזר נורא", סיפרתי לאריק, "נכון שהאמריקאים הם אלה ששומרים על מרחב אישי, אבל ההתנהגות שלה הייתה פולשנית אפילו בשבילנו הישראלים".
בפעם אחרת היא הציצה לדלת שהייתה פתוחה, דחפה את הילד פנימה בלי לשאול, נפנפה לו בחיוך והלכה. כעבור עשר דקות חזרה עם קערה מלאה בדאמפלינג, נפנפה שוב ונעלמה. אחרי חצי שעה אפל הפסיק לשחק, התיישב ליד הדלת ולא זז, רק בהה בנעליים שלו. שאלנו אותו, מאמא? מאמא? אבל הוא לא ענה. טל מצא באינטרנט איך אומרים בסינית "אמא" וניסה לחזור אחרי ההגייה של הקריינית, אבל זה לא נשמע כמו שום דבר ואפל לא הגיב, ובסוף טל פשוט ליווה אותו בחזרה לדירה שלהם למעלה.
"יש לה התנהגויות ממש חריגות", סיפרתי לאריק, "בכל פעם שהיא נתקלת בי בבניין או בחניה היא שואלת אותי מה אני עושה או לאן אנחנו הולכים. פעם הבן שלה שפך על השטיח בסלון שלנו תיבה שלמה של חלקי לגו קטנטנים, לא שאכפת לי, גם הבנים שלנו שופכים, אבל היא אפילו לא מצמצה או התנצלה או משהו, כאילו זה כלום. אני לא יודעת אם היא מתנהגת ככה בגלל שהיא מתרבות לגמרי אחרת או שאולי היא פשוט אישה מוזרה בלי שום קשר לעובדה שהיא סינית".
"תשמעי, יש איזה קטע עם הסינים", אריק חשב קצת וענה. "אני עובד פה באוניברסיטה כבר כמה שנים עם הרבה חוקרים מסין ונראה לי שזיהיתי אצלם דפוס. אני חושד שהם עוברים איזו הדרכה בסין לפני שהם באים לאמריקה, שמכינים אותם שם למפגש עם העולם המערבי, אומרים להם להשתדל להיות פתוחים באופן שהוא לא טבעי להם בתרבות שלהם. ואז הם מגיעים הנה ויש חלון הזדמנויות קצר לתקשר איתם כי הם נורא מנסים להשתלב, בדיוק כמו השכנה שלך, אבל מה שקורה הוא שהם מקבלים פידבק רע מהסביבה כי הם עושים את זה ממש גרוע, והתוצאה היא שהם פשוט מפסיקים לנסות ומסתגרים בתוך עצמם ולא מדברים יותר עם אף אחד שהוא לא סיני".
"מעניין", אמרתי.
"כשרק הגעתי לכאן השתתפתי במפגש של דוקטורנטים והכרתי את וואי-צ'ינז-הא, או בשמה האמריקאי לינדה. זה היה ממש נראה כאילו היא פועלת לפי איזו הנחיה להתנהג בפתיחות, והיא הלכה עם זה עד הסוף, אם את מבינה למה אני מתכוון. היינו בקשר כמה שבועות, היא הייתה מקסימה, הייתה שרה לי שירים בסינית ואני הייתי שר לה את הסלע האדום. היא הייתה מצטרפת אליי ב'ה-אדום'".
"סיפור יפה", סיכמתי.
עוף, תפוחי אדמה ורצועות חזיר
ביום שישי לינג הגיעה אלינו לארוחת ערב עם אפל ועם אמא שלה, שנמצאת איתה כאן. מגורי המשפחות של האוניברסיטה מלאים בסבים סיניים, ומישהו הסביר לי שבגלל שיש להם רק ילד אחד ולכן גם רק נכד אחד, הסבים מגיעים לאמריקה עם הוויזה הכי ממושכת שיש ומטפלים בנכדים בזמן שההורים עובדים באוניברסיטה מהבוקר ועד הלילה. אחלה סידור ללינג, אבל הסבתא תמיד נראית לי די מסכנה. בבקרים גשומים אני שומעת אותה מסתובבת עם אפל במסדרון הקטן של הבניין, מחפשים מה לעשות עם עצמם.
כמו בכל ארוחת יום שישי, גם בזו פרשנו מפה לבנה על השולחן והתכוונו להדליק נרות (חנוכה, זה מה שיש בבית) על הפמוטים (שנבו הכין בגן). טל רצה להראות ללינג ולמשפחה שלה איך נראה ערב שישי כהלכתו אצל משפחה ישראלית, אז הוא הגדיל לעשות והדפיס נוסח של קידוש ואפילו מצא כיפה (שניצן הכין בגן). הסברנו לאורחים על האוכל המסורתי שלנו לשבת, חלה וסלט חסה עם עגבניות שרי ואגוזי מלך ועוף ותפוחי אדמה, ולינג הציגה לנו את המאכלים שהיא הביאה, פיתה סינית עם בצל ירוק, מרק אצות ורצועות חזיר בטמפורה. התיישבנו לאכול ודיברנו. למדנו שלינג היא דוקטור לסיעוד שהגיעה לפוסט דוקטורט לשנה, ואני חשבתי שהיא מאוד דומה לנו כי היא סיפרה איך היא מדברת עם בעלה בסקייפ, אבל גם מאוד שונה מאיתנו כי כמה פעמים היא ירקה בגלוי פירורים של אוכל וגם כשהצענו לה לקחת הביתה חלק מהעוף שנשאר היא שפכה לתוך הכלי החד פעמי גם את כל השאריות והעצמות שנשארו לה בצלחת. זה היה מעניין – היא דיברה אמנם באנגלית, אבל כל ההתנהלות שלה הייתה בשפה שאנחנו לא מכירים.
קוראים לזה שואה, בטח אף פעם לא שמעתם על זה
מאז שהגעתי לארצות הברית אני פוגשת הרבה סינים. בשיעורי האנגלית שלי משתתפים חוץ ממני גם לואיס מספרד, ואיימי, רוזי, מלאני והאן-ג'ו – היחידה שלא מציגה את עצמה בשם אמריקאי – מסין. השיעורים האלה מבוססים על תרגול של שיחה, ככה שכל מה שאנחנו עושים זה לקשקש ולספר על מדינות המוצא שלנו.
האנגלית של חלק מהסיניות די טובה, אבל בכל זאת קשה לי להבין אותן באמת, כאילו כל דרך המחשבה ותפיסות העולם הבסיסיות שלהן פשוט שונות. בשיעור האחרון, למשל, דיברנו על המשטר בסין. לואיס, אני והמורה האמריקאית שלנו שאלנו אותן מה הן חושבות על ההנהגה הקומוניסטית, אבל היה קשה להוציא מהן אמירה ביקורתית הכי קטנה - אולי כי כמו שהן סיפרו לנו, כשאזרח בסין מתבטא נגד המשטר בפומבי הוא מוזמן למשטרה "לשתות תה".
"ילד לא מחליט בשביל עצמו, כי הוא לא יודע מה טוב לו, ההורה מחליט בשבילו, נכון?", אמרה רוזי, "אז ככה זה לפעמים גם עם האזרחים והשלטון". לואיס ואני החלפנו מבטים המומים; הן חיות באמריקה, בטח יצא להן להיתקל בביקורת של העולם המערבי על הדיקטטורה ממנה הגיעו. "אפשר למצוא באינטרנט ביקורת על סין שכותבים אנשים מחוץ לסין", אמרה רוזי, "אבל בתור סינים אסור לנו להתבלבל מזה, אנחנו צריכים לזכור שמה שאנשים מבחוץ אומרים זה לא נכון". המורה שלנו אמרה שבעולם שהיא מכירה לא מקובל לחשוב במושגים של נכון ולא נכון אלא קוראים לזה אי הסכמה, וכשיש אי הסכמה הצדדים דנים במצב עד שמגיעים לפתרון, כי תמיד אפשר לשפר. "אם מדברים כל הזמן ומנסים להסכים, מה שקורה זה שלא מתקדמים לשום מקום אף פעם", אמרה רוזי ולואיס טלטל את הראש באימה. הסתכלתי עליו, וידעתי שבאותו הרגע רק הוא, אני והמורה שלנו מדברים את אותה השפה בחדר הזה.
וכנראה שהסיניות לא מבינות אותי בדיוק באותה מידה שאני לא מבינה אותן. בשיעורי אנגלית אני משתפת לפעמים את הנוכחים בתחושות שלי, מספרת להם בהתרגשות על הכיוון המדאיג אליו לוקחת הממשלה את המדינה שלנו. לואיס, שהוא דוקטור לערב ואיסלאם, מתעניין מאוד, וגם המורה מעודכנת בנעשה באזורנו – אבל הסיניות בכלל לא שמעו על מדינת ישראל.
שוב ושוב אני המומה לגלות שאנחנו הישראלים לא נמצאים במרכז העולם כמו שחשבתי. מאז שהגענו לאמריקה אני הכי חשה את עצמי, מסתובבת בהרגשה שכולם כאן עוקבים אחרי הסכסוך במזרח התיכון, שלכולם נורא דחוף לשמוע מה יש לי להגיד על כל דבר רק כי אני מישראל. באחד השיעורים דיברתי על יום השואה והרגשתי חשובה מאוד. הנחתי שכל הנוכחים בחדר מעריכים ומודים על ההזדמנות הנדירה שנפלה בחלקם לשוחח עם שריד חי מאחת התקופות האפלות ביותר של ההיסטוריה האנושית. אבל אז הסיניות (שמיותר לציין שלא שמעו אף פעם על שואת יהודי אירופה) סיפרו שבמלחמת סין-יפן היפנים רצחו באכזריות איזה 20 מיליון סינים, ואני הייתי המומה שבחיים לא שמעתי על זה וזזתי במבוכה בכיסא שלי והרגשתי קטנה-קטנה-קטנה ובעיקר מעולם אחר.
אם לינג תתמיד בהשלכת הילד שלה אצלנו בבית, כנראה שאפל והבנים שלי יצליחו מתישהו לתקשר, כי הם עוד לא מלוכלכים בתפיסות עולם, הבניות חברתיות ונרטיבים היסטוריים מעוותים. לינג ואני לעומת זאת נצטרך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להבין זו את זו. יכול להיות שזה ישתנה בעוד 10, 50 או 100 שנה, כי כפר גלובלי והכל, אבל בינתיים אנחנו מעולמות אחרים. אולי בהזדמנות אני אבקש ממנה להשמיע לי שירים בסינית ואנסה ללמד אותה את הסלע האדום, שמעתי שזה שיר שמקרב לבבות.
שלושה דברים ממש מעניינים שלמדתי משיחות עם רוזי
הם מחשבים אחרת את הגיל שלהם. בסין האנשים סופרים את הגיל שלהם לפי ראש השנה ולא לפי מספר השנים בהן הם חיים. אם נולדת יום לפני שהתחלפה שנה, אתה תהיה בן שנה תוך יום. כשאדם מסין מגיע למערב, הוא מודע להבדל ולכן בדרך כלל יציג את גילו לפי הספירה המערבית (רוזי למשל אוהבת את העובדה שבארצות הברית היא תמיד צעירה יותר).
כל הלבנים נראים להם אותו הדבר. רוזי שאלה אותי אם זה נכון מה שאומרים, שלאנשי המערב קשה להבדיל בין אנשים אסייאתיים כי הם כולם נראים לנו אותו הדבר. היא התוודתה שהיא מתקשה לראות סרטים מערביים כי היא לא מצליחה לעקוב אחרי העלילה – קשה לה להבדיל בין הגיבורים.
הם חושבים שיש לנו עיניים גדולות. רוזי לא מתארת את העיניים של האסיאתיים כמלוכסנות, אלא כקטנות, ובהתאמה – את העיניים של אנשי המערב כגדולות.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com