עשר וחצי בבוקר, בשבוע האחרון של החופש, אני יושבת מחוץ ללובי של המלון עם שלושה ילדים מאוד לא מרוצים, וכל המלון יודע את זה. אנחנו ממתינים שאבא ייצא עם המזוודות כשאחד צורח, השנייה מבואסת, והשלישית מזמזמת לעצמה ברבורים של בת שנתיים. אנחנו ערים משש. משש הם צועקים, או רבים, או מושכים בשיער, או סתם קופצים על המיטה בצרחות, כי למה לא בעצם? אמרנו שאם יתנהגו יפה (כלומר – לא ירביצו, לא יציקו, לא יצרחו) – אז נלך לבריכה. הבריכה שחיו בתוכה בחמישה שבועות האחרונים. אבל נחשו מה קרה? נכון! הם הרביצו, הציקו וצרחו. ונחשו מה? החלטנו שהפעם אנחנו מוותרים. מוותרים על הבריכה, מוותרים על עוד כמה שעות של רביצה, ומוכנים לשלם את מחיר הצעקות.
אספנו אותם כשהם לבושים בבגדי ים, חמושים במשקפת ומצופים ורצון למות, ויצאנו מהמלון כשאנחנו מותירה אחריי הדהודים של צרחות זוועה. נכנסנו לפורד העייפה שספגה כבר את כל אימת אוגוסט הזה, ונסענו בדממה הביתה. זה היה הרגע בו הבנתי שהובסתי. הרמתי דגל לבן לדבר הקשוח הזה שנקרא חופש גדול.
באמת שרציתי להיות האמא הזאת שתשבור את הסטיגמה. היי, אפילו הגדלתי לכתוב טור אופטימי עם ניחוח שושנים שמבקש להעיר אותנו מהייאוש ולמצוא 26 סיבות למה חופש גדול טוב לנו. האמנתי לזה. כי כבר נמאס מבכיינות של הורים. אנחנו בוכים על הכל, מקטרים על ימי החופש, על מיעוט שעות השינה, על הרס איכות החיים. בא לי להישמע אחרת. בא לי להיות זאת שאומרת: "חכו, רגע, הם עוד שנייה גדלים וכבר לא יירצו אותנו, ואפשר לשכוח מחיבוק, ונשיקה ושיחה. אז אולי נהנה כל עוד אנחנו רצויים? כל עוד הם אתנו? באמת שרציתי, אבל לא יכולתי להיות האמא הזאת. לא הפעם, לא השנה.
זה החופש הגדול השישי שלי כאמא. בשנתיים הראשונות, העברנו אותו עם פעוטה מלאכית, כך שבקושי חשנו באוגוסט הארור. בחופש השלישי, הצטרף אחד קטן וישן ובילינו את רובו בביקור אצל אחי, בקנדה. גן עדן קריר ומופלא. בחופש הרביעי, הקאתי מכל בחילות ההריון השלישי ונעזרתי בהורים שלי המון. בחופש החמישי, הייתי בחופשת לידה וזה היה נפלא. אבל אז הגיע החופש השישי. זה האחרון ברשימה.
ובין כל אלה, בואו נפעיל אותם. מה לא עשינו בחופש? היינו בפארק מים, ובבריכה, ובים, וקפצנו על טרמפולינות, וצפנו בטיולי מים, ובמוזיאונים, ובסרטים, ובגני שעשועים (אלוהים! כמה כאלה יש, כמו זבובים!) ואצל סבתא וסבא, ובמלון, ובחרמון ואיפה שתזרקו אבן, כנראה שהייתם מוצאים אותנו שם. מזיעים.
והוא היה, איך לומר זאת בעדינות, סיוט מהלך. אין דרך לייפות את המציאות: היה לי קשה, רע, מזיע, מעייף, מתיש, ומתסכל. היו גם רגעי אושר כמובן אבל הם היו קטנים מדי ולא מספיקים כדי לתת פייט אמיתי אל מול כל האתגר. היה רע, ורע שהיה.
אחרי המון מחשבות, אני מבינה שהסיבה שהיה כל כך מתיש לא הייתה קשורה לילדים. טוב, לא רק. הרי אני מכירה אותם, את הילדים שלי וואללה? די מבסוטה מהם בסך הכל. וביומיום, אני חיה אותם וחיה אותם יפה וטוב. אז מה התקלקל כאן? אני לוקחת על עצמי (ועל בעלי) 90 אחוז מהאחריות לדבר הזה. לא נערכנו נכון, לא פעלנו נכון, לא לקחנו לעצמנו מספיק פסק זמן כדי להגיע הכי נכונים ומוכנים למשימה. וכן, שלא תטעו - אוגוסט זו תקופה בחיים שצריך לדעת איך להיכנס אליה ואיך לצאת ממנה. אין מקום לספונטניות ויש מינימום מקום לטעויות.
אז למה הבאתם ילדים לעולם?
אז זהו שלא. אני בטוחה שאפשר אחרת. היי, כבר הוכחתי לעצמי שאפשר. אני רואה איפה נפלתי ויודעת בדיוק איפה אתקן:
תזכורת לעצמי: לרשום לקייטנות.
השנה לא רשמנו את הילדים לקייטנות בכלל (מלבד הפיצקולית שעדיין בגן פרטי). גם לזה היו כל מיני סיבות אישיות (לאו דווקא כלכליות), אבל בהיעדר קייטנות ובהבנת המצב, הייתה בי האופטימיות הטהורה שאם כבר חופש, שיהיו שניים ביחד. הם כבר גדולים מספיק (4.5 ו-7) כדי להעביר יום בכיף, כך חשבתי ולזה אפילו ציפיתי בשמחה. כך יצא שהיינו בחופש מתחילת אוגוסט. חמישה שבועות למי שפספס את הממו. באמת האמנתי שיהיה כיף והרמוני ומהנה אבל במקום גיליתי שני ילדים שההנאה שלהם בחיים זה ללכת מכות, ולצעוק "די" בכל שנייה, ובגדול – לשנוא אחד את השני. כן, זה קורה בהרבה משפחות. משום מה, לא מצאנו בזה נחמה.
ילדים קטנים לא זקוקים לחופש כל כך גדול, נטול מסגרת. וכשאתה אמור למלא 5 שבועות ממושכים בתוכן (שאינו 100 אחוז של מסכים), אתה מגלה מהר מאוד שהכוח אוזל אחרי שבועיים וחצי. אבל חכו, בדיוק אז – כשכל מה שאתה רוצה זה להשתחל למערה ולצאת ממנה רק בספטמבר, או אז נכנסה הפעוטה לתמונה ואתה צריך להיכנס לפעולה במלוא הכוח, האנרגיות והסבלנות.
איך עשו את זה פעם? אז זהו שאנחנו כבר לא חיים כמו בפעם, בקהילה שבטית. היום כל אחד לביתו. אתה לא מפיל שלושה ילדים על אחרים (ולחילופין, אף אחד לא מפיל עלייך). הם שלך ורק שלך (או של סבא וסבתא). והכול יקר, וחם, ועמוס. וגם הילדים כבר שבעים מהשמש ומהכלור ומהמדוזות. ולהשאיר אותם לבד, או לתת להם אפילו לרדת לגינה – זה עוד לא אפשרי, כי הם קטנים וזקוקים להשגחה צמודה. מנת היתר של הקיץ הזה נתנה את אותותיה גם על הילדים ואין לי ספק שאם תשאלו אותם, הם בטח יאמרו שהם גם עייפים ממני. ובצדק.
תזכורת לעצמי: לקחת חופש מהעבודה
האג'נדה החדשה בהורות וחינוך היא להפסיק לשבח את הילד במחמאות "כל הכבוד". החשוב הוא ללמד אותו גם כישלונות שמהם הוא נעמד על הרגליים מחדש. חשוב לשבח את הדרך ואת המאמץ. אז אני לוקחת את זה איתי.
החופש של 2016 היה קשוח. ניסיתי, השתדלתי וטעיתי ולא נהניתי. אבל שנה הבאה אני אחזור להיות האמא הזאת שתזכיר לכם כמה חופש גדול זה טוב ומפתח ומשחרר. כי שנה הבאה, תרשמו לעצמכם, אני עושה הכל אחרת. כי מגיע להם ומגיע לי. אני אבוא רגועה, מוכנה, מנותקת מעבודה, עם לו"ז מפורט וראש מורם. היי, אני אהיה מאלה שיסתובבו עם חיוך זחוח על הפנים ואומר: "אבל היי, אז למה הבאתם ילדים לעולם?". חכו חכו.