אני רוצה שלושה ילדים. שתי בנות ובן. בהפרשים של שלוש שנים אחד מהשני. אני גם רוצה לטוס פעמיים בשנה לחו"ל ומתישהו לשדרג לג'יפ ולעבור לדירת גן. לא הרבה לבקש, הא? העניין הוא שביום בהיר ומפחיד אחד, מצאתי את עצמי עומדת בפעם השנייה בחיי מול בדיקת הריון עם הפיפי הראשון של הבוקר, תוהה האם כל התוכניות שלי עומדות לצלול עמוק לתוך ביוב החלומות. איך זה ששני הפסים האדומים שעשו אותי כל כך מאושרת בפעם הראשונה נראים לי כמו הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי הפעם?
חברותיי מתעברות בזו אחר זו
בינואר 2009, בשעה 12:00, גיליתי שני פסים אדומים על סטיק בשירותים של העבודה; פס אחד חזק, ולצדו עוד אחד דהוי, כמעט בלתי נראה אבל כפי שצויין בעלון הרפואי (שאותו דאגתי לקרוא חמש פעמים בטרם השימוש): נוכחות של פס, כל פס, מעידה על הריון. בידיים רועדות ודופק מהיר, המשכתי להביט בפסים האדומים שנדמה היה שהולכים ומתחזקים כמו רמזור כתום מהבהב. הם ריצדו לי מול העיניים ולא היה לי ספק: אני בהריון.
זה קרה מהר מאוד. חודש אחד בלבד של סקס אינטנסיבי, מיוזע ועצבני במשך ימי הביוץ פלוס תוספות (יומיים לפני ועוד שלושה אחרי, ככה בשביל המזל) הכניסו אותי להריון. תשעה חודשים אחרי, נולדה גורה מדהימה בשם אלה. חודש לקח לי להבין מה קורה פה, חודש נוסף הבהיר לי את מאזן הכוחות (היא אוכלת, ישנה, אוכלת, ישנה – אני ערה, ערה, ערה, ערה) ובחודשים הנוספים התחלתי גם ליהנות מכל הסיפור ולשלוט באומנות תפעול תינוק.
בגיל חצי שנה, הבנתי שאני אלופה. אלה הפסיקה לרייר, לפלוט ולסבול מגזים ואת הרגלי הבכי הבלתי פוסקים החליפה בהתהפכויות, חיוכים ואכילת מוצקים. היא אפילו ישנה כבר לילה שלם והרגשתי כמו סופר אמא שהכול קטן עליה. ואז זה קרה. ירדתי לגינה, שם ישבה לה השכנה נועה.
לנועה יש תינוקת מתוקה, בגילה של אלה, עם תלתלים שחורים וחיוך שובה לב והיא נינג'ה היפראקטיבית בגודל של דיסק-און-קי. באותו יום, נועה נראתה לי קצת עייפה. מעט חיוורת. ועם קצת בטן. "אני בהריון, חודש שלישי", היא אומרת לי. יורה בפניי, יותר נכון. בלי הכנה מוקדמת, בלי רמיזות, בלי משחק מקדים.
"מה, וואי, מה?", הגבתי בטקטיות נפלאה שיכולה ללמד את הבריטים נימוסים והליכות. "כן, אני יודעת. אל תשאלי, יש לי עניינים עם המחזור וזה לא היה צפוי. אבל כן, גם הבטן יצאה לי כבר, קולטת?", היא ממשיכה להצליף.
"המממ... כן, מה?" אני עדיין מנסה לעכל מה שהיא אומרת וממשיכה להפגין טמטום מפואר. כל מה שעובר לי בראש זה שברי מילים, גמגומים, מחשבות קטועות וכאב בטן עצבני.
אחרי יומיים, אני זוכה לשיחת טלפון מדנה, שילדה לפני ארבעה חודשים את בנה הבכור. "את יושבת?" היא שואלת. "אני בהריון", אני מתרסקת לרצפה. "מה?? וואי, מה??" אני צווחת. לא יודעת אם אני מאושרת בשבילה, מבולבלת, מבוהלת, לחוצה.
"כן, כן, עשינו את זה רק פעם אחת וזה קרה. אני בהלם!".
רציתי להגיד לה: "את בהלם?? ומה איתי?" אבל חשבתי שזה ללא ספק המשפט היחיד שאני לא אמורה להגיד. "איזה קטע, זה כנראה מדבק", אני מתבדחת אך ממשיכה לקרטע, להתעניין, להקשיב. בעיקר להקשיב. כי כל מילה שאוציא מהפה תהיה מיותרת. ולא ברורה.
"אם התשובה חיובית, אנחנו לא בוכים"
לעצמי אני אומרת בלב: תודה לאל על הגלולה ועל חוסר הסקס בחיי. תודה אלוהים שעשני פריג'ידית בתקופה זו של חיי, ואת בעלי עייף מת. אלא שבלילה, כשאני באה לקחת את המנה הקבועה שלי נגד הריון, אני מגלה תמונה קשה: חפיסת הגלולות שלי מביטה בי ומוכיחה אותי: 'החודש שכחת לקחת שלוש גלולות! בסמיכות!!! יום אחר יום!!!', היא צועקת עליי.
אני מנסה לשחזר את ימי הביוץ ולא מאמינה שזה קורה לי. "אלוהים! זה נפל על יום הנישואים שלנו. ולעזאזל, מכל החודשים בחצי שנה האחרונה, דווקא בזה עשינו את זה. למה אני חייבת להיות כזאת זונה!".
זהו, אני בהריון. אלה בת חצי שנה ואני בהריון שוב. אבל איך נסדר את החדר? ואיך נסתדר כלכלית? ומה יהיה על אלה שכבר תצטרך לחלוק את מקומה בעולם הזה? וזה לא מגיע לה! וזה לא מגיע לי. ומה לגבי שלוש השנים שתכננתי לעצמי? ולמי בכלל יש ראש ללידה שוב. ולצירים. ואם זה בן? ומה עושים? אני מריצה לעצמי סרטים בראש. איך אני שוב פותחת רגליים בבית חולים ורק חושבת מי ישמור על אלה אם תהיה ירידת מים בלילה.
כשהצמוד חוזר מהעבודה, אני מושיבה אותו על הספה. "תשמע, יכול להיות, לא בטוח, אולי, ייתכן, מסתמן ש.... אני עלולה, כלומר עשויה להיות בהריון", פאוזה. בוחנת את המבט שלו. הוא בהלם. "עכשיו, (בולעת רוק), אני מבקשת ממך, (ומעצמי) – ביום שבת אני אמורה לקבל מחזור. אם לא, אני אעשה בדיקת הריון ביתית (שוב בולעת רוק). אם התשובה חיובית, אנחנו לא בוכים", אני אומרת לו באסרטיביות אותנטית. "לא מתייחסים לזה כאל סוף העולם". ואני ממשיכה: "הכל בסדר, אם זה מה שיקרה, זה מה שיש. ויהיה בסדר". כמעט והוספתי "yes we can", אבל זה היה נשמע לי מלודרמטי ולא אמין.
הצבע חוזר לו לפנים
"הממ... וואי, אוקיי", הוא ענה לי בגמגום שהיה מוכר לי כל כך. לא היה לו באמת מה לומר חוץ מזה. אז חיכינו ליום שבת. למזלנו הימים עברו מהר, באינטנסיביות ובשגרה עמוסה וכה טיפוסית. ככה זה כשיש תינוק. ואז ביום שבת, דבר לא קורה. אין כאבי בטן. אין תחושות פנימיות. אין סימנים חיצוניים. עולם כמנהגו נוהג. "אני הולכת לקנות", אני אומרת לו בלי להשמיע את המילה המפורשת. הוא עושה עצמו לא שומע, אך מסמן לי עם היד להתראות.
היה תור קצר בסופר פארם באותו היום. קניתי שתי ערכות לבדיקת הריון ביתית. הקופאי חייב אותי רק על אחת. חשבתי שזה סימן רע. קארמה שלילית. חזרתי הביתה, נכנסתי לשירותים ושם אני מגלה אותו. את אותו חבר מוכר, אהוב, אדום. קיבלתי מחזור.
אני יוצאת החוצה, בצעדי ריקוד מביכים. "קיבלתי", אני אומרת. הצבע חוזר לו לפנים. "אבל שתדע, שמעכשיו זאת אחריות שלך להזכיר לי כל לילה לקחת את הגלולה", הוא מהנהן. "עד יולי, כלומר. אז אני מפסיקה ואנחנו מתחילים לנסות שוב".
"נדבר על זה כבר", הוא אומר. ואנחנו ניגשים להמשיך להרוס מגדלים ולחרב את הבית עם אלה. יש לנו עוד קצת זמן איתה ורק איתה. בלי אף אחד אחר. המחשבה הזאת עושה לי טוב על הלב.