מאז שאלה נולדה, לפני שנה וארבעה חודשים, אני אדם עייף. כל כך עייף שאני גורבת גרביים בצבעים שונים, כל כך מותש שבשעה 21:00 אני מקבלת סמסים מביכים מחברות נוסח "יש מצב שאת ערה?", וגרוע מכך: כל כך עייפה שאני הולכת לישון רעבה. רעבה, אני אומרת לכם!

מבואסת אחרי סקס (צילום: istockphoto)
אני כל כך עייפה, שאני הולכת לישון רעבה. רעבה, אני אומרת לכם! | צילום: istockphoto


ולעייפות הזאת יש מחיר והוא נורא עוד יותר מכמה פחמימות מיותרות. המחיר הוא שאין סקס. כאילו יש, אבל פחות. הרבה פחות. כמה פחות? טוב, אפשר לומר שאין סקס. בגדול.

אני בפיג'מה לא סקסית, הוא עם גרב אחד

מצד אחד, בואה של אלה הקטנה לעולמנו, שלי ושל בעלי, עשתה הרבה טוב לזוגיות שלנו. היא קירבה בינינו פלאים, גרמה לנו להבין שאנחנו כאן למען מטרה אחת, עילאית וטהורה. מזוג שהתנהל כמו סטודנטים ששוכרים דירה משותפת, הפכנו לצמד שחושב ביחד. שמתאם תוכניות, שמחפש זמן איכות משפחתי, שרוצה להיות ביחד. זה לא תמיד יוצא, אבל בראש ובלב אנחנו מגובשים מאי פעם. וזה נעים לי. הרבה יותר נעים מהחיים שניהלנו לפני: ביחד אבל לחוד. נותנים חופש. אולי יותר מדי לפעמים ומתאחדים שוב בסופי שבוע. וואללה? לא כיף. לא מספיק.

אבל הגיבוש החדש הזה הוא רגשי בלבד. איכשהו, כשאנחנו מדברים על להפוך את זמן האיכות המשפחתי לזמן מזמוז זוגי, משהו שם נופל בין הכיסאות.
טוב, על מי אני עובדת? מי בכלל מדבר על זה? כשאלה נכנסת למיטה אחר כבוד, ומברכת אותנו בנשיקה באוויר ועושה קול של דג, אנחנו נמלטים איש איש אל סידורי ההשכבה של עצמו: הוא בוהה מול המסך, אני כבר עמוק במים החמים של האמבטיה.

כשאני מסיימת את המקלחת הזריזה, הוא כבר יתפוס תנוחת עובר על הספה. "אולי תבוא למיטה?", אני אשאל בקול צרוד ובעיניים טרוטות. "מה?", הוא יפקח עין. "תיכף, אני רק רוצה לראות כאן משהו".
אני יודעת שברגע שרק אסתובב, הוא כבר יחזור לנחור על הכרית בספה. אבל אין בי את הכוחות לשכנע אותו. אחרי הכול, זה לא שבאמת אעמוד במילתי. בואו נודה בזה, גם אם הוא יגרור את עצמו למיטה, הוא ימצא שם גוויה. מותשת. קפואה. עייפה. שמסובבת לו את הישבן.

לפעמים, אנחנו דווקא מצליחים להיכנס למיטה ביחד. אני, בפיג'מה סקסית של חולצת סוף מסלול (שלו) וטרנינג מכיתה י"ב שנופל עליי. ולא, זה לא כי אני מאוד רזה היום, זה כי הוא התרחב במשך השנים ואין נוח מזה. הוא יישאר עם לוק דומה וישיל גרב אחד. רק אחד (לכו תבינו).  

ושנינו נתרסק למיטה כמו שק תפוחי אדמה, כל אחד לכיוון ההפוך. "נו, אולי תביא נשיקת לילה טוב?", אני אבקש ממנו. "וואי, אני גמור", הוא יענה. ואני מבינה אותו. כל כך מבינה אותו. לעשות סיבוב 180 מעלות אחרי שמצא את תנוחת המופת שלו? לעזאזל, רק לבקש ממנו את הנשיקה - דרש ממני כוחות בל יתוארו. וכך נירדם.

תסמונת הסקס הלילי הנשכח

 אבל שלא תראו אותנו ככה, דווקא הייתה התעסקות בין הסדינים בשנה שחלפה. ואפילו לא אחת, תראו מה זה. הן התרחשו באישון הלילה. אי שם בין שתיים בלילה לשתיים ועשרה.
אני מרגישה תנועה מחשידה מתוך שינה. "די, ממה, אני גמורה", אני אומרת לו. אבל משהו בעקביות שלו  גורם לי להבין שמוטב שאשתף פעולה. זה ייגמר מהר יותר כך.

בעוד שאת רוב המקרים אני לא לגמרי זוכרת, הייתה אחת שאני דווקא אנצור: זה קרה אחרי חתונה של חברה טובה. שנינו התגנדרנו, רקדנו, שמחנו וכששבנו הביתה, זה הרגיש כמו פעם. פתאום הייתה תשוקה גדולה וחרמנות מפוארת. וזה היה טוב. כן, אלוהים, זה היה טוב.
אבל מאז אף חברה לא התחתנה. האירועים היחידים שביקרנו בהם היו בריתות. ואם כל הכבוד לנס היצירה, אין משהו מגרה או מחרמן בברית מילה. אז חזרנו לתסמונת הסקס הלילי, הנשכח, האגבי.

מצד אחד, כמו שאמרתי: העייפות גוברת על כל רגש. גם אם מתעורר בי לפעמים רצון, צל של גירוי, הפיהוק מיד מאותת לי שזאת מחשבה מיותרת שלא באמת תמומש. וגם אם לפעמים אני חולמת חלום רטוב, הוא עדיין לא מצליח להעיר אותי מתרדמתי. ורק המחשבה להשתחל לתוך לנז'רי או להתחיל במלאכת הסרת השיער ממקומות חשוכים גורמת לי לוותר על הכול עוד לפני שהתחלתי.

עם האוכל בא התיאבון?

 אבל רבאק, אחרי שנה וארבעה חודשים, ברור לי שמשהו כאן צריך להשתנות. "עם האוכל, בא התיאבון", אומרת חברה שלי. "אסור לכם לתת לזה לגווע ולהפוך לבטטות", אומרת אחרת בטקט רב. השלישית שכנעה אותי: "לא נעים, אבל אני אשכרה מכריחה את עצמי", היא סיפרה. "זה לא יקרה אחרת".

צודקת. זה לא. כלומר, זה יכול להמשיך לקרות בשתיים בלילה, כשאני מחוסרת הכרה. בלי משחק מקדים, בלי משחק מסגיר, רק זבנג וגמרנו. בלי לפקוח את העיניים בכלל. אבל נראה לי שמיציתי את הסיפור הזה. נראה לי שמגיע לשנינו איזה אחד מיוזע, עצבני, שיזכיר לנו שיש בנו את זה. ובגדול.

זוג במיטה (צילום: BartekWardziak, Istock)
אהובי, בוא נעשה את זה כמו בגיל 20 | צילום: BartekWardziak, Istock

אז בשבת האחרונה, הודעתי לו שהיום עושים את זה. בלי תירוצים. בלי קובלנות. פשוט מפנים חצי שעה, מכינים את האנרגיות, המיטה והראש ועושים את זה כמו זוג מיוחם בן 20 שהכיר זה עתה בשירותים של הפאב.

אבל אז הוא נרדם. אז דחינו את זה לראשון, אבל שכחנו שיש לנו חתונה וביום שני, הוא כבר נפל למשכב בשל צינון חמור. מאוד חמור. ואז ביום שלישי, זה קרה. בהתחלה זה קרטע, הצחיק, אפילו הביך. זה היה קצת מלאכותי, קצת מגניב, קצת מוזר, קצת על הקצה. ואז אחרי דקות ארוכות, זה התחיל להיות נעים, ורך, ואמיתי ואותנטי. וכמו פעם. פחות מיוזע כמצופה, יותר אוהב. ופתאום, הרגשנו קרובים יותר, ופתאום זה גרם לנו לדבר על שנינו ולא על שלושתנו. וזה היה נפלא. ואז, אחרי דקה וחצי, נרדמנו. בעילפון מוחלט. כמו שק תפוחי אדמה. אבל שק מסופק. 

אז מתי הפעם הבאה? לא אשקר. היא לא תהיה היום. גם לא מחר. אבל אם עד שבוע הבא בזמן הזה, כלום לא יקרה, נעשה שזה יקרה. אין ברירה. לפעמים צריך לייצר מציאות כדי לפגוש את אלוהים.

אז מתי הפעם הבאה? לא אשקר. היא לא תהיה היום. גם לא מחר. אבל אם עד שבוע הבא בזמן הזה, כלום לא יקרה, נעשה שזה יקרה. אין ברירה. לפעמים צריך לייצר מציאות כדי לפגוש את אלוהים.

>> לטור הקודם: 30 דברים שלא ידעתם על לידה

לכל הטורים של לילי