אחד הסממנים המובהקים והנפלאים של חג הפסח הוא האפיקומן, והמחשבה על הקסם שטומנת בתוכה המצה המיוחדת הזאת זורקת אותי עשרות שנים אחורה.
לפני חמישים שנה היינו יושבים בליל הסדר סביב שולחן ארוך מאוד: אבא שלי, אמא שלי, שלושת אחיי, אני, שני זוגות סבים וסבתות, זוג דודים ועוד אורח או אורחת שהוזמנו כי הוריי ידעו שאין להם איפה לעשות את החג. הסדר שלנו היה תמיד כהלכתו: קראנו את כל ההגדה, אכלנו ארוחה מרובת מנות, ובסוף חילקנו שוב את ההגדות ושרנו את חג גדיא, את אחד מי יודע, את דיינו. לפני הארוחה אבי היה עושה את ההצגה הקבועה של הסתרת האפיקומן, ואחיי ואני היינו מציצים ומנסים לאתר בעינינו את המקום בו הוא מחביא את המצה החצויה (אם לא שכחנו, מרוב ההמולה שהיתה וההתרגשות שלנו).
כמובן שבשלב מסוים היינו יוצאים למסע חיפושים. אבי היקר לא היה עושה לנו חיים קלים ובאמת היה מחביא את האפיקומן. תמיד היה זה מחבוא שלא קל למצוא, אבל עדיין מספיק פשוט כדי שזה יקרה בשלב כלשהו של הערב. ואכן היה מי שמצא, ובדרך כלל זו לא הייתי אני. מה לעשות?
מה שכן ידענו, זה שאפילו אם רק אחד מאיתנו היה מוצא אותו, כולם היו מקבלים "שוחד" כדי שהאפיקומן יוחזר, והשוחד היה מתנות מופלאות: כרטיסים לקרקס, להצגות המותאמות לגילאי הילדים, משחק יקר לכל ילד, לפעמים שטר של כסף ובעיקר "הצגה" שהיה אבא שלי עושה בעת חלוקת המתנות (בל נשכח שאז עוד לא היה כל כך הרבה שפע כמו היום, וגם לא כל כך הרבה כסף להורים. תמיד היו דברים שרצינו והורינו לא הסכימו לקנות לנו).
מאבי לאחי
עברו השנים, אבי היקר נפטר בזקנתו ואחרי שהספיק ליהנות משלושה עשר נכדים. גם להם היה ממשיך ועושה את הצגת החבאת האפיקומן ואת חלוקת המתנות לכל נכד. והנה הגיע היום בו חגגנו את הסדר בלעדיו. אני זוכרת את הערב הזה בו אחי הבכור, אז כבר אדם בוגר ואבא לשלושה ילדים מתבגרים, התיישב על הכסא המיוחד של אבא שלנו וניהל את הסדר. זה היה מוזר, אבל זה היה הכי נכון שיכול היה להיות.
גם מאז, מאותו סדר בו אבא שלנו כבר לא היה, המשכנו במסורת של קריאת כל ההגדה, של ארוחה רבת מנות שהיינו אנחנו הגיסות מכינות, ושל זמרה קולנית של כל שירי ההגדה שזכרנו עוד מילדותנו. אחי, כבכור שלוקח על עצמו את תפקיד "הדון" המשפחתי, היה גם הוא מחביא את האפיקומן ואז אלו כבר היו ילדיו, ילדיי וילדי אחיי האחרים, שהיו צריכים לגלות את המצה המיוחדת.
אני זוכרת את ההתרגשות שלהם. איך הם היו זוחלים מתחת לשולחן בין רגלי המוזמנים, איך היו מנסים להפוך את מפת השולחן כדי לבדוק האם האפיקומן אולי מוחבא תחתיה, איך היו מזיזים את כל הכריות של הספה בסלון ואפילו הולכים לחדרים אחרים (כי אולי, בעת שאחי הלך ליטול ידיים, הוא החביא את המצה בדרך). אני זוכרת את קולות הצהלה והתחרות שהם השמיעו, וגם אז היה איזה ילד שלי או של אח אחר, שמצא את האוצר המיוחל. ואז, מבלי שהודיעו לנו, האחים האחרים, היו אחי וגיסתי מוציאים 13 מתנות ומחלקים בין כל הנכדים. אלו היו מכוניות עם שלט, או מטוסים להרכבה, משחקי קוביה ומשחקי לוח, לפעמים שטרות של כסף, אבל תמיד דברים שגרמו לילדים שמחה רבה ואושר רב.
ומדוע אני מספרת לכם את כל זה? כי פסח יכול להיות מתוח. פסח יכול להיות סיבה למריבה. אבל פסח גם יכול להיות חג אמיתי למי שדבק במסורת, ששם את המחלוקות הצידה לפחות לערב אחד, למי שחושב על הקטנים שרואים וקולטים הכל ולמי שמוכן לגרום שמחה לאחרים.
חג שמח לכם!