"תמיד חשבתי שאני אישה מאושרת ומסופקת, אבל בשבת אחת עם המשפחה המורחבת, כשראיתי חמישה זאטוטים משחקים על הדשא - מצאתי את עצמי חושבת: למה אלה לא הנכדים שלי שמתרוצצים כאן עם בני הדודים שלהם? למה הם חיים בחו"ל ועל מי, בעצם, אני כועסת?"; מיכל דליות לא מפסיקה להתגעגע
גיליתי היום שאני משקרת את עצמי. כבר חשדתי בעצמי קודם, אבל היום חשתי בעוצמה רבה את הרגש הזה, שחשבתי שאין לי: קנאה.
למה היא לא כאן משחקת עם בני הדודים שלה? מיכל דליות עם אחת מנכדותיה | צילום:
תומר ושחר צלמים
אני תופסת את עצמי כאישה מאוד חזקה, וככזו חשבתי שאני מחוייבת לא לחוש קנאה. כי בתפיסתי (שבמקרה הזה היא כנראה ילדותית) החוזק שלי בא לידי ביטוי בכך שאני מסופקת, מאושרת, שיש לי כל הטוב שאפשר לבקש, ושאין בי קנאה לאנשים אחרים ולמצבים אחרים. והנה, היום, חשתי קנאה שיצאה ממני בעוצמה שהפתיעה אותי ואשר מקורה - בגעגוע שחשתי לילדיי, לנכדיי ולמציאות שאין לי כרגע.
"יודעים מתי נוסעים, לא יודעים מתי חוזרים"
בילדים שלי השקעתי המון, במשך שנים רבות. בעלי המתוק, המצחיק והכעסן (לעיתים) ואני הנחושה, החמה והדומיננטית (לעיתים אולי מדי), עשינו ימים כלילות למען הילדים האלה ולמען הצלחתם בחיים. הענקנו להם אהבה, גבולות, חוגים, בגדים, איסורים וויתורים, כסף, חופשות, חברים, לימודים; כל מה שהורים טובים עושים עבור ילדיהם.
התוצאה היא בן אחד שסיים תואר שלישי ועובד בחו"ל, בן שני שנסע לחו"ל אחר זוגתו, שלומדת לתואר שלישי, בת אחת שנסעה אחרי אהובה לחו"ל והרביעית, תודה לאל, בינתיים פה (ואני שומרת עליה שלא תיסע לי בקרוב). כולם עצמאיים, חכמים, עוסקים בעבודות חשובות אשר עם שובם ארצה יוכלו לתרום, בתחומם, למדינה שלנו. אבל כרגע הם שם.
דודה שלי אמרה לי פעם ש"יודעים מתי נוסעים ולא יודעים מתי חוזרים". אני שמחה בנסיעתם.
אני חושבת שהם וילדיהם יפיקו תועלת רבה משהותם בחו"ל, ואמרתי את כל זה להם ולעצמי. שמחתי בשמחתם, עזרתי להם לארוז ולאחסן ולהחליט החלטות. יצאנו לחופשה משפחתית משותפת והכנתי ארוחה משותפת אחרונה והסעתי לשדה התעופה וחזרתי הביתה אחרת; חזרתי כמו אמא של שלושת רבעי, ואחר כך של חצי, ואחר כך של רבע. ואוף, זה מבאס.
כבר לפני שנים מצאתי בתוכי את האומץ לנתק עצמי מחבל הטבור של ילדיי. גידלתי אותם לעצמאות וכאשר הם לקחו אותה, הייתי צריכה להשלים עם העצמאות שלהם. והשלמתי. אני חיה חיים מלאים ומהנים, והזהות שלי כבר אינה תלויה רק בעצם היותי אם. הוספתי לה את היותי אישה והיותי מחנכת, כותבת, אשת עסקים ומכוונת אחרים. ככזו, אמרתי לעצמי שאין לי מה לקנא באחרים. אני לא נוסטלגית ותמיד מסתכלת קדימה אבל, אני מודה, זה כן קרה לי – הגעגוע גרם לי לקנא במישהו אחר.
לפעמים בתוך שמחה יש גם כאב. עם נכדתה הטרייה שנולדה בהולנד | צילום:
תומר ושחר צלמים
הופתעתי מגל הקנאה
השתתפנו במפגש משפחתי של בני דודים שניים ושלישיים; יש לנו משפחה מאוד גדולה וענפה, ואנחנו שומרים על קשר ונפגשים כשיש סיבה למסיבה או כשאחד מזקני השבט נפטר.
אירוע משמח קרה לנו השבוע; נולדה עוד נינה, נכדה, בת. ובשבת של שמש התארחנו כולנו אצל גדי על הדשא. ברגע מסוים ראיתי חמישה זאטוטים משחקים, רבים, בוכים, צוחקים, צועקים, דוחפים, מתלוננים ושמחים – ואלו לא היו הנכדים שלי אלא של בן דודי הרחוק. אז, בבום אחד גדול, חשתי קנאה.
במהירות של ברק עברה בי המחשבה: "ולמה הנכד שלי לא משחק כאן עם חמשת בני דודיו?"
התשובה ידועה לי: מפני שהם חיים בחו"ל. מפני שהם מממשים את עצמם, מפני שהם נענו להזדמנות להתקדם ומפני שהם בזוגיות טובה ומחייבת. זו לא הייתה שאלה שמצריכה תשובה, זו הייתה שאלה עם גוון של כעס. אבל על מי אני כועסת? על עצמי? למה? לא חינכתי אותם טוב? חינכתי אותם מצוין. אז עליהם? למה? הם עשו משהו רע? לא בעיניי! הם אפילו עשו טוב, לדעתי. אז האם אני כועסת על החיים? על המציאות? על כך שזה המחיר של לגדל ילדים מוצלחים? אולי. הכל יכול להיות, כל תשובה יכולה להיות נכונה.
העניין הוא, שהופתעתי מגל הקנאה שעבר בי. ועם זאת, בכך בעצם קיבלתי אישור לכך שאני בת אדם: אישה שקשת הרגשות לא פוסחת עליה ושמבינה שלעיתים, גם בתוך שמחה יש כאב.
