מעבר לכך שהילדים דבוקים אליהם מגיל מוקדם, מכשירי הפלא הללו גורמים לבעיה נוספת: ההורים מצלמים ומתעדים באמצעותם כל רגע קטן בחייהם. כל תמונה כזאת גורמת לקטנים להיות קצת יותר מודעים לעצמם. הם כבר לא חיים את הרגע האמיתי, אלא את הפוזה של התיעוד. וזה חבל, כי אחד הדברים היותר מתוקים שיש להם זה חוסר מודעות עצמית. מיכל דליות בעד קידמה, אבל עד גבול מסויים
שתי בנותיי הן נשים טכניות מאוד. רק תנו להן לטפל במכונית, לתלות מדף, להרכיב שולחן של איקאה או לתפעל מחשב, והן תעשינה זאת מצויין. אם זה תורשה שבאה ממני או מבעלי – אני לא יודעת. בעצם אולי משנינו. אני זוכרת את עצמי, אמא לשני בנים קטנים, מבקשת מבעלי לתלות מדף בחדר ילדים. יום, יומיים, שבוע ושבועיים אני טוחנת לו בראש והוא "לא מגיע לזה". האמת? לא הגיע. עבד כמו חמור בשתי עבודות, הגיע הביתה רצוץ וגמור והמדף לא נתלה על הקיר. ברגע מסוים לקחתי את המקדחה, עשיתי לפני כן כמה סימנים בקיר כמו שראיתי אותו עושה עשרות פעמים קודם, וקדחתי שני חורים. עד כאן הכל היה בסדר, רק שאז הכנסתי דיבלים לא מתאימים ולכן גם הברגים לא נכנסו כמו שצריך. חיכיתי לו, קיבלתי על הראש, אבל הוא השלים את המלאכה כשאני צופה בו, ולכן את המדף הבא כבר התקנתי מצויין.
גם כשהוא קורא ספר צריך לתעד אותו? מיכל דליות עם נכדה איתי | צילום:
תומר ושחר צלמים
אני גם זוכרת בוקר אחד בו הייתי בבית עם הקטנים ומכונת הכביסה הפסיקה לעבוד. התקשרתי לבעלי בלחץ "מה עושים? אוי ואבוי לי", ובעלי לימד אותי, דרך הטלפון, לפרק את התקע שבקצה חוט החשמל של המכונה, לראות את החוט שעושה קצר, להוציא אותו מהקוף (החור) שבאחת "הרגליים" של התקע, זו שבסוף נכנסת לשקע, לקצר את החוט, להוריד ממנו את ציפוי הפלסטיק, להשחיל דרך הקוף שב"רגל", להבריג מחדש את הכיסוי של התקע והרי זה פלא – אין קצר ומכונת הכביסה המשיכה לעבוד. מאז כבר ידעתי לעשות זאת עם הטוסטר שקיצר לי את כל המטבח, וגם לא פחדתי ללמוד את רזי המחשב הן מבחינת החומרה והן מבחינת התוכנה. כאלה הן גם בנותיי.
רק שבמקום מכונות כביסה, טוסטרים, ברזים דולפים ומחשב, הן כבר מתעסקות בסמארטפונים, טאבלטים, ואביזרים שונים של המאה העשרים ואחת. מעבר לגאווה שלי בהן וביכולות שלהן, יש לזה גם השלכה מובהקת על הדרך בה גדלים נכדיי. במיוחד אצל אחת מהן. מתברר שהיא שולטת כל כך טוב במצלמה, בפייסבוק, באינסטגרם, בוואטס-אפ ובכל מה שיש לה בנייד – שיש לזה מחיר שמשלמים הילדים.
תחושה של כוחות על
יש קסם בסמארטפונים. התמונות, היישומים (שמאפשרים להורים כמה דקות של שקט בזמן נסיעה או בלגן בבית), הסרטונים, היכולת להנציח כמעט כל רגע שנרצה, היכולת להזיז תמונות בהחלקת אצבע – כל זה נותן לילדים תחושה של כמעט כוחות על: הכל בשליטתם. אם אנחנו, המבוגרים, מוקסמים מזה כל כך, קל וחומר ילדים.
אני עוד מהדור ששמר (ועדיין שומרת) תמונות באלבומים. יש לי במחשב תיקיות עמוסות תמונות מטיולים בחו"ל, מהנכדים בכל מיני גילאים שלהם, מאירועים שונים ואני גם מחליפה את הקבצים של שומר המסך שלי, ומעדכנת כל כמה חודשים עם תמונות חדשות ועדכניות. אבל אני גם מפתחת תמונות, אחת לכמה חודשים, את המוצלחות שבהן כמובן, ומכניסה לאלבומים עם כמה מילים שלי, שיהיה לזכרון עד. אני יודעת? אולי המחשב ילך לי פתאום?
אלא שלילדים של היום התמונות כבר מהוות דבר אחר. שונה. אפילו קצת מפחיד. אני יודעת שהילדים נהנים מהתמונות שהם רואים (בעיקר של עצמם) ולתמונות (כמו להסתכלות במראה) יש יתרון בכך שההתבוננות בהן מפתחת את המודעות של הילדים לעצמם ולקשר שלהם עם אחרים. אם כך, מה רע בזה? אסביר.
הילדים היום מתבגרים מוקדם הרבה יותר מאשר במאות הקודמות. הם חשופים יותר לטכנולוגיות, הם חשופים הרבה יותר למיניות, הם מעריכים חומר (מותגי בגדים, איפור, ספורט וכדומה), הם שומעים שיחות הורים שלא מתאימות לאזניהם, וכל זה, בעצם, גורם למודעות עצמית מפותחת ביחס לגילם.
לאחרונה קראתי בעיתון "הארץ" ציטוט של אלן מורין, פסיכולוג מאוניברסיטת מאונט רויאל שבקנדה, שחוקר את הנושא, שאומר: "אין ספק שילדים כיום נחשפים לגירויים של התמקדות עצמית הרבה יותר משאנחנו נחשפנו לכך בגילם, בייחוד בגלל המצלמות הדיגיטליות, הטלפונים הסלולריים והקלות שבה אפשר להעלות את התמונות והסרטונים האלה לאינטרנט. כשמצלמים ומסריטים אותך לעתים קרובות, ברוב המקרים גוברת המודעות לעצמך ואיתה גוברות הבדיקה העצמית והביקורת העצמית, ויש לכך השלכות בלתי רצויות".
אז מספיק עם התמונות האינסופיות, טוב? מיכל דליות
חיים שלמים בתוך הסמארטפון
בתי המתוקה, ואיתה גם הורים רבים אחרים, מתעדים את ילדיהם כפי שמעולם לא עשו זאת הורים קודם. החיים של נכדיי כולם נמצאים בסמארטפונים, עשרות תמונות מידי חודש, והילדים כבר יודעים לעשות פוזות מול המצלמה, לבקש שיצלמו אותם, לדרוש בימוי של תמונות מסוימות ("אני לא יפה ככה"). הם עושים פרצופים, או אפילו מייצרים מציאות וחוויות כדי שננציח אותם בהן. הם חושבים מה לעשות כדי להיות מתועדים בסמארטפון, ובעצם הם לא חיים את הרגע האמיתי, של המציאות, אלא את הפוזה של התיעוד.
כך נולד דור חדש עם מודעת עצמית גבוהה בגיל צעיר מדי. מודעות עצמית מזיקה, כפי שטען אלן מורין, וזה חבל. למה? כי אחד הדברים היותר מתוקים שיש לילדים זה חוסר מודעות עצמית. חוסר המודעות העצמית מאפשר לנכד שלי לזחול על ארבע כמו אריה, או לשני לטוס סביב החצר שלו כמו מטוס. חוסר המודעות העצמית של נכדתי מאפשר לה להתחפש לחיפושית, לצאת כך לרחוב ולזמזם כל הדרך, ולאחרת לעמוד מול המראה ולנסות כל מיני פרצופים כדי להחליט מה הכי מטופש או מצחיק. חוסר המודעות העצמית של הילדים מאפשר להם, בקיצור, להיות ילדים שמחים ועליזים, כי הם לא לוקחים בחשבון את "מה יגידו עליי" ו"איך אני אצא".
הרי ברור שיום אחד הם יתבגרו. ברור שתיכף, ממש עוד מעט, הם יהיו מודעים לעצמם ויפסיקו לעשות דברים כיפים, מצחיקים, שובבים, חוצפנים ומטופשים. אז למה לקרב ולהקדים את היום הזה? יש יתרונות בחוסר מודעות עצמית, אז בואו ניתן לנכדים שלי ולילדים שלכם עוד כמה שנים של זה ונפסיק לצלם אותם באובססיביות.
