אני מאוד אוהבת לצאת למסעדות. אוהבת שמבשלים לי, שמגישים לי, שמשתדלים עבורי. אוהבת את האינטימיות עם בעלי; לשבת מולו (לא לידו, אלא מולו) בפינה שקטה, כשהוא מזמין בירה ואני לוגמת ממנו (כי מכוס בירה שלמה אני משתכרת) ומרגישה כמו גדולה. במסעדה יש לי תחושה של פנאי, של שקט. רגעים של אושר.
וישנם גם רגעים שבהם אני עדה לאירוע משפחתי מעניין שגורם לי לחשוב.
התחשק לי להיות חירשת
אתמול ישבנו במסעדה, וצפיתי מהצד באירוע משפחתי רב דורי שכזה. היה שם שולחן עם אורחים רבים, שכלל סבא ושתי סבתות, אמא ואבא ושתי ילדות שלדעתי היו בערך בגילאי תשע ו- 12.
אולי בני המשפחה חגגו אירוע או שסתם התחשק להם להעביר ערב מפנק במסעדה.
בהתחלה קולותיהם היו נמוכים, אך עם הזמן, עם היין ועם האוכל, הקולות הלכו והתחזקו.
זה התחיל בהערות של אחת הסבתות לנערה בת ה- 12, משהו בסגנון: "תחזיקי יפה את המזלג". הנערונת הגיבה בהשפלת מבט ששידר סוג של התכנסות בתוך עצמה.
מי שכן הגיבה בקול הייתה האמא שאמרה: "את חייבת להעיר לה? גם פה את לא יכולה להתאפק?"; ובקולה נשמעו טרוניה, עלבון ואכזבה.
כמה שניות הם אכלו שם בשקט (במצבים כאלה האנשים האחרים עושים את עצמם כאילו לא ראו ולא שמעו) והשיחה המשיכה. הפעם הילדה הצעירה הרימה את קולה בטענה ש"אני לא רוצה את המנה הזאת, אמרתי לך שלא יהיה לי מה לאכול כאן", והאם התכופפה לכיוונה ואמרה: "אבל את יודעת שחשוב לנו להיפגש סוף סוף כולנו".
כאן הסבתא שוב התערבה: "את לא צריכה להכריח את הילדה", היא נזפה, "אם היא לא רוצה אז לא צריך".
נו טוב, פה כבר התחשק לי לפתח חרשות זמנית, כי למרות שכמעט כולנו עוברים את אותם דברים עם בני המשפחה שלנו, בכל זאת לא מדובר בדברים שנעים לשמוע. מה שבטוח, הארוחה הזו ודאי לא גרמה למשתתפיה אושר רב.
כששני גפרורים הופכים למדורה
הדברים האלה גרמו לי לחשוב על יחסי חמות-כלה, חתן-חמות, אם ובתה, סבתא ונכדה ושלל זיווגי–יחסים מאתגרים.
חשבתי על זה שכל זוג כזה בעצם מייצר לעצמו סוג מסוים של יחסים. והיחסים האלה יכולים לשבת על תחושות של זלזול וחוסר כבוד, תלות או עצמאות, אהבה או איבה. העניין הוא שכמעט תמיד יהיה מישהו שיתפרץ לתוך היחסים האלה, ויצית את שני הגפרורים שהיו שם – למדורה שלמה.
אני נזכרת בבתי כשהייתה בת 15, ובאה אליי בטענות ש"אבא כל הזמן מעיר לי". היא רצתה שאני אדבר איתו על זה, אבל אני אמרתי לה שאין כל סיבה שאתערב ביחסים ביניהם, ושאדבר איתו על משהו שאפילו לא שמתי לב לקיומו. אמרתי לה שאם משהו מפריע לה, היא זו שצריכה לדבר איתו על כך.
היא ענתה לי: "אבל אני לא רוצה לפגוע בו". תשובתי הייתה: "זה נהדר שאת מתחשבת ברגשות שלו, אבל את צריכה להחליט: אם את מעירה לו, הוא אולי ייפגע אבל יפסיק להעיר לך; לעומת זאת, אם את לא מעירה לו, הוא לא ייפגע אבל גם ימשיך להעיר, ואת תמשיכי להתעצבן. כל החלטה שלך תהיה טובה, את רק צריכה לחשוב מה חשוב לך יותר, מה את רוצה שיקרה".
הצטערתי על הסבתא המחנכת
כעבור שבוע הגיעה הנסיכה והודיעה לי שהיא דיברה עם אבא. היא סיפרה לי שהוא היה מופתע (כי הרי הורים לא שמים לב שהם חופרים לילדים) אבל לקח את בקשתה לתשומת לבו, והפסיק להעיר לה בתדירות כה גבוהה.
זה העניין. זה כל העניין. לא לצאת להגנת הצאצא במיידי. ללמד את הילדים להתמודד, להיות קשובים לעצמם ולקחת אחריות על היחסים שלהם עם האחרים.
באותו ערב במסעדה, הצטערתי עבור האנשים בשולחן הסמוך. הצטערתי שהייתה שם סבתא שחשבה שהיא חייבת להעיר ולחנך אפילו במחיר של כעס עליה; הצטערתי שהייתה שם אמא שקפצה להגן על ילדתה במקום ללמד את הילדה להגיב ולשמור על כבודה. הצטערתי שאנשים מתערבים בחייהם של אחרים.
>> בטור הקודם: הנקה עד גיל 3? שמישהו יבדוק את הילדים האלה בגיל מאוחר יותר
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד