כשאבא שלי היה אבא במשרה מלאה, זה היה בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. כשבעלי היה אבא במשרה מלאה זה היה בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. נראה כאילו מדובר בתקופת הדינוזאורים, אבל אני מדברת על לפני 35 שנה בסך הכל. ובכל זאת, האבהות אז כל כך שונה מהאבהות של היום.
אל תחכה שאבקש, פשוט תעשה
אבא שלי, וגם בעלי, עבדו 12 שעות ביום. הם היו יוצאים בשעה שמונה בבוקר וחוזרים עייפים ומותשים לקראת הלילה. המודל שהיה לי, של אבהות, היה של איש שעובד קשה למען משפחתו, איש שצריך להעריך אותו על עבודתו הקשה והמסורה. זה היה מודל של אבא שהגיע בערב והיה נרדם תוך כדי המונולוג של אמא שלי שרצתה לעדכן אותו מה קורה עם הילדים. הוא עבד גם בימי שישי, ורק יום וחצי בשבוע היה לנו אבא נפלא. אבא שידע לחתל, לבשל, לנקות, לשאוב, לתקן ובעיקר לאהוב. אבא בלי רגשות אשם שידע שהוא עושה הכי טוב שהוא יכול.
בעלי, אני מודה, היה מאוד דומה לו. הוא ידע לעשות הכל, אבל קיבל ממני "שחרור" מהעבודות האלה, כי הרי אני ידעתי לעשות הכל יותר מהר, יותר יעיל ועם יותר תשומת לב לפרטים הקטנים.
אני זוכרת אירוע, בו אני עומדת במטבח ורוחצת כלים, בני הבכור קורא לי לבחון אותו לקראת מבחן, השני מבקש ממני עזרה בשיעורים, השלישית קוראת לי שאנגב לה את הטוסיק והתינוקת מושכת לי במכנסיים. ובעלי? הוא ישב בסלון וקרא עיתון. והוא עשה זאת לא משום שהוא לא רצה לעזור לגדול בשיעורים או לנגב לקטנה את הטוסיק, אלא מפני שאני, במשך השנים, מידרתי אותו מהעבודות האלה. אני זוכרת איך תמיד כשהייתי מתפוצצת, הוא היה אומר לי: "אבל רק תבקשי ואני אקום", ואני תמיד חשבתי שהוא צריך לקום בלי שאבקש. אז חשבתי.
בעלי היה משמיע לילדים מוזיקה ומלמד אותם איך נבנית הרמוניה מוזיקלית. הוא היה מלמד, כל ילד בתורו, לרכוב על אופניים והיה רץ אחריהם בגינת השעשועים, הוא היה מחתל מצוין, והיו לו תמיד תובנות לגבי כל מיני דברים שקרו להם. למשל, כשאחת מבנותיי התמלאה בגירויים בעור – הוא זה שהבין שזה בגלל שהחלפתי אבקת כביסה. וכשילד היה צריך להכין עבודה לבית הספר, הוא זה שהיה מראה להם מה אפשר לעשות מאומים, ברגים, חוטי חשמל וכמה מקלות.
הוא היה מספר להם סיפור אם ביקשתי, אבל לא ממש אהב לעשות זאת. הוא היה מלביש אותם ברצון והיה מצחיק אותם, הוא עודד אותם לעלות למעלה למעלה על המתקנים בגינה ולא פחד (כמוני). הוא היה אחלה אבא, אם רק הייתי נותנת לו. הוא לא הלך לאסיפות הורים ולא ידע באיזו קומה נמצאת הכיתה של הילדים. לדעתי, הוא לא הכיר אף מורה שלהם. ולא שזה לא עניין אותו, אלא שהוא לא אהב את זה. ולכן קיבל שחרור.
אבא שמכבס? הכי טבעי
האבות היום, ברובם, לא מחכים שיבקשו מהם. הם עושים. האבהות היום הרבה יותר זורמת ושיוויונית; כל התפקידים הם של שני ההורים. אני זוכרת שאחד מנכדיי בכה במכונית כי רצה משהו והוא אמר "אמא, אבא, אני רוצה". כלומר, הוא כרך את שניהם יחדיו. הוא ידע שהוא יכול לקבל את אותו דבר מכל אחד מהם, וזה נפלא בעיניי.
יש, באבהות של היום, ניפוץ של סטריאוטיפים שהיו במשך מאות דורות. היום זה טריוויאלי לחלק גדול מהאבות, שהם עושים דברים מסוימים בבית. חבר'ה – זה לא תמיד היה כך. כשתפקיד האם היה לגדל ולחנך את הילדים ותפקיד האב היה לפרנס, האבות לא נטלו חלק משמעותי בגידול הילדים. הייתה להם זכות המילה האחרונה והם היוו איום על הילדים בנוסח "חכה, חכה, שאספר לאבא". אבל הם לא כיבסו, לא טיאטו, לא חיתלו, לא הביאו לגן או לבית הספר, לא שיחקו על השטיח, בקיצור – הם לא.
איזה כיף לכן האמהות ולכם האבות, שהיום זה אחרת. איזה אושר זה לקחת חלק בחיי היום יום של הילדים שלנו. אין ספק שלגדול עם אבא פעיל ונוכח, זה נכון יותר לנפשו של הילד. ובקשר למבנה המשפחתי החדש – לזה עליכם להתרגל. זה עדיין חדש, לא כולם עושים זאת, והמחיר הוא של חילוקי דעות בין ההורים, אבל הרווח הוא אדיר.
>> בטור הקודם: "עשו לעצמכם טובה, וצאו לחופשה בלי הילדים"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד