נתקלתי לראשונה בהתקפי זעם של ילדים רק כשהייתי גננת ותיקה. לא הכרתי את התופעה מבית הוריי וגם לא מביתי הפרטי. ילדיי כעסו (עליי ועל אחרים), ילדיי היו ברוגז (איתי ועם אחרים) וילדיי היו לא שבעי רצון הרבה פעמים, אבל התקפי זעם – זה היה חדש.
כשחוויתי זאת בתור גננת מנוסה, הופתעתי ופחדתי: מה המפלצת ששוכנת בתוך הילדים האלה? מאיפה הזעם? למה זה קורה להם? הבעיה אצלם או שהבעיה אצל הוריהם? האם זו תופעה של שנות התשעים והאלפיים או שזה היה מאז ומעולם ופשוט לא ראיתי? עם הזמן הבנתי שהדרך להפחתת ההתקפים מתחילה בהבנת הרקע להתקף וברכישת כלים חדשים ויעילים להורים בהתמודדות עמו.
קחו צעד אחורה
הסיבה שבגינה ילדים מתפרצים בהתקף זעם ומתקשים להירגע קשורה לצורת החשיבה שלהם. ילדים משתמשים בהרבה מאוד דיבור עצמי שלילי ובחשיבה שגויה. דיבור עצמי שלילי כולל פנטזיות לגבי כוח, למשל מחשבות כמו "אני אראה לה מי קובע כאן" או "זה ילמד אותה לא להגיד לי מה לעשות". כשהם מתמודדים עם סירוב שלכם הם חושבים על כמה שהדברים אינם הוגנים ("זה לא פייר"), על כמה שאתם רעים, וכמה שאתם לא מבינים אותם. אילו רק כמה דוגמאות, כי היצירתיות מגוונת לפחות כמספר הילדים.
חשיבה שגויה זו והדימויים הרגשיים של שליטה המתלווים אליהם מתדלקים את הזעם שלהם. בנוסף, ברגע שהדיבור העצמי השלילי מתחיל בתוכם, מאוד קשה להם להפסיק או לשנות אותו. הם ילדים.
חשוב גם להבין שאם אי פעם ויתרתם לילד שלכם בשל התקף זעם שלו - אז התקפי הזעם מקבלים ייעוד: להתיש אתכם עד שתוותרו לו שוב. קשה לגרום לילד להירגע מהתקף זעם כאשר התקף כלשהו, אפילו בעבר הרחוק, זכה לתגמול. עבור הילד, אין שום טעם ברגיעה כאשר הוא יודע שיוכל להשיג שליטה על ידי התקף זעם.
לרוע המזל, ועד כמה שזה קשה, לפעמים עלינו לקחת צעד אחורה ולתת לילד להתיש את עצמו (כל עוד הוא לא מסכן את עצמו או אחרים). לא תוכלו לשלוט בילד כשהוא כועס. במקום להכניס אותו לחדר בכוח או לנסות לגרום לו להפסיק לצעוק או לזרוק דברים, תתמקדו בלהרגיע את עצמכם. הרי כמעט בלתי אפשרי לשלוט באדם אחר, גם בילד, ולכן כדאי להיות מודל לרוגע ולהישאר רגועים. הימנעו גם משיחות עמוקות, חופרות, מלהגיד בפעם המאתיים את אותו דבר ומלדבר לשכל הישר של הילד. הניסיון לדבר אל ההיגיון שלו, לגרום לו להבין את נקודת מבטכם או אפילו לדבר על למה הוא כל כך כועס, לא יהיה מועיל, בדיוק כפי שזה לא יעיל עם מבוגרים. הרבה יותר יעיל לדבר מאוחר יותר, כשכולם נרגעו.
בנוסף, ישנם כמה דברים שתוכלו לעשות על מנת ללמד את הילד לנהל את רגשותיו בצורה יותר יעילה. דרכי ההתמודדות משתנות בהתאם לגיל.
ילדים מתחת לגיל חמש – ילדים אלה זקוקים להכוונה לפעילות ספציפית שיכולה לעזור להם להירגע. תוכלו לומר משהו כמו "אני רואה שאתה ממש כועס. הלוואי ויכולתי לעזור לך להירגע עכשיו. הנה, אולי תצייר ציור שמראה לי כמה אתה כועס". זוהי רק הצעה, תוכלו לבחור בכל פעילות שעשויה להרגיע את הילד או לתעל את האנרגיה שלו בצורה חיובית יותר ("אתה רוצה שאשב לידך בשקט?" או "את רוצה לשטוף פנים?" או "אולי נכנס למטבח ונעשה לנו משהו לשתות").
עם ילדים בגילאים אלו, הפניית גב והתרחקות מהם בזמן התקף הזעם יכולה לייצר חרדה במקום להרגיע, לכן רצוי להישאר בטווח ראייה בעודכם מפנים את תשומת לבכם לפעילות אחרת עד שהם נרגעים. בנוסף, הילד זקוק לכך שתהוו מודל עבורו כיצד להרגע, הוא לא יודע עדיין איך להרגיע את עצמו, לכן הפחיתו את האינטראקציה שלכם איתו עד ששניכם יותר רגועים. אם אתם יכולים, נסו להדגים עבורו פעילויות מרגיעות כמו נשימה עמוקה, דפדוף בספר וסידור החדר. נכון, לא תמיד קל לשמור על קור רוח כשהילד שלך בעיצומו של התקף זעם, אבל חשוב להראות לו שאתם לא מתכוונים להתפרק מהתנהגותו, ושאינכם מפחדים ממנו או מהכעס שלו.
חשוב להימנע מלתת להתקף יותר כוח ממה שצריך, אחרת תגלו שהילד שלכם משתמש יותר ויותר בכעס על מנת להשיג את מבוקשו. לפעמים, כשההתקף ממש פיזי והילד זורק עצמו או זורק דברים - יש לחבק אותו במה שנקרא "חיבוק דב". זה חיבוק הפוך בו הגב של הילד צמוד לחזה שלכם, ותוך כדי חיבוק כזה שהוא גם אוסר וגם אוהב תגידו "אני אחבק אותך עד שתירגע". לא תמיד הם מצליחים להירגע לבד ואז הציעו להם את ההצעות שהצעתי למעלה.
מתבגרים ומבוגרים צעירים - כאן רצוי לעשות תהליך של פתרון בעיות ולחשוב מראש על תכנית פעולה או אפילו סוג של תפריט אפשרויות שהנער או הנערה יכולים להיעזר בו על מנת להרגיע את עצמם. עם תחילת התקף הזעם הזכירו להם לפעול בהתאם לתכנית, לכו לחדר אחר ואל תיצרו מגע עד שהם נרגעו. ילדים בגיל ההתבגרות יכולים להירגע על ידי אימון גופני, צעידה בחוץ, טלפון לחבר, קריאה או כתיבת יומן או כניסה לרשת. חיזוקים חיוביים ותוצאות יכולים להוות תמריץ עבור הנער לפעול בהתאם לתכנית, אבל אין להפעילם בזמן הסערה. אם למשל הילד שובר משהו בבית עקב התקף הזעם, עליו לשאת בתוצאות, לנקות, לתקן או להחליף את החפץ ששבר. אם אין סכנה, תוכלו לצאת מהבית בזמן התקף הזעם על מנת לספק לשניכם זמן ומקום להירגע. אבל שימו לב, אתם יכולים לעזוב את הבית רק אם מדובר במתבגרים.
לוותר על השליטה
השתדלו גם להתייחס בכבוד לנקודת המבט שלהם. אם הילדה מתפרקת לגורמים מכיוון שאין לה מה ללבוש לבית הספר, והסערה הופכת להתקף זעם, לא יעזור להגיד לה "זה לא חשוב" או "אין סיבה לכעוס" או "תירגעי". כי האמת היא שזה מאוד חשוב לה ברגע זה, ואם תזלזלו בנושא ייתכן ותגרמו להסלמת המצב. חישבו על עצמכם. רוב הסיכויים שגם אתם לא אוהבים שמקטינים את הדבר עליו אתם כועסים.
כעס יכול להיבנות בהדרגה או להתפרץ בפתאומיות, אך בדרך כלל נדרש זמן עד שהוא מתפוגג. אם תעבדו ביעילות ובסבלנות עם הילדים שלכם על מיומנויות של שליטה והתמודדות עם רגשות, תוכלו במשך הזמן לראות כיצד הם מתחילים להרגיע את עצמם יותר מהר. בינתיים, עד שהילדים יידעו להתאפק ולתעל את הכעס שלהם למקום אחר, ואתם עדיין בתהליך השינוי, השתדלו להתעלם מהכעס, מטריקת הדלת, מהמלמול ומהפרצופים הארוכים המגיעים עם שלב זה. תגובות לזה יספקו להתנהגויות המוחלשות של הילדים (כי הם כבר בתהליך התאפקות והבלגה) יותר מדי כוח או שיתניעו מחדש את ההתקף. זכרו שכל אחד מתמודד עם כעס בצורה שונה ויש אנשים וילדים היוצאים ממנו יותר מהר מאחרים. רק בגלל שאתם כבר מוכנים לעבור הלאה, זה לא אומר שגם ילדכם צריך להיות מוכן.
במידה ותשתמשו בכלים האלו ותתאמנו בהגבלת האינטראקציה עם הילד בזמן התקף זעם, תוכלו לצפות להפחתה ניכרת בתדירות ובמשך ההתקפים לאורך זמן. בהצלחה.
>> בטור הקודם: מהי הטעות הכי נפוצה בהורות?